בגן החכמה עמודים 185-186

הַמַּעֲשִׂיָּה שֶׁלִּי

הַכְּלָל הוּא, שֶׁמֵּהַבִּטּוּי שֶׁל הַתָּם – “זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי” – רוֹאִים שֶׁהַתָּם הָיָה חָזָק בְּדַעְתּוֹ בָּאֱמוּנָה שֶׁאֵין לְהַשְׁווֹת אָדָם לַחֲבֵרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי כָּאָמוּר לְעֵיל, זֶה יְסוֹד בָּאֱמוּנָה שֶׁעַל כָּל אָדָם וְאָדָם יֶשְׁנָהּ הַשְׁגָּחָה מְיֻחֶדֶת הַמַּתְאִימָה לוֹ בִּמְדֻיָּק, וּמֵאָז הַבְּרִיאָה וְעַד סוֹף הַבְּרִיאָה לֹא הָיְתָה וְלֹא הֹוָה וְלֹא תִּהְיֶה מְצִיאוּת שֶׁל שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שָׁוִים זֶה לָזֶה, אֲפִלּוּ בְּחֵלֶק מִתְּכוּנוֹתֵיהֶם וּבִמְצִיאוּת חַיֵּיהֶם וְהַנִּסָּיוֹן שֶׁצְּרִיכִים לַעֲבֹר וכו’ וכו’.

לָכֵן כָּל אָדָם הוּא “מַעֲשֶׂה” בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הָאֶחָד בָּא לְתַקֵּן דָּבָר זֶה, וְהַשֵּׁנִי בָּא לִשְׁלִיחוּת זוֹ וכו’, וְלֹא רַק בִּכְלַל חַיֵּיהֶם, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וְיוֹם זֶה מִשְׁתַּנֶּה לְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וכו’. לָכֵן אֵין לְאָדָם לְהַשְׁווֹת עַצְמוֹ, לְקַנֵּא, לִהְיוֹת צַר עַיִן, וְגַם לֹא לְזַלְזֵל אוֹ לָדוּן שׁוּם אָדָם, כִּי כָּל אָדָם נִמְצָא בַּתִּקּוּן שֶׁלּוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת הֵיכָן כָּל אֶחָד אוֹחֵז בַּתִּקּוּן שֶׁלּוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ”ל: “אַל תָּדוּן אֶת חֲבֶרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ”, כִּי בְּוַדַּאי אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ כְּלָל מָה הַנִּסָּיוֹן שֶׁלּוֹ וּמָה הַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ, אֵין לְךָ לָדוּן אוֹתוֹ. וְלָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל רַק עַל הַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ, וְאָסוּר שֶׁיִּתְבַּלְבֵּל מִבְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם כִּוּוּן, לֹא מִמַּה שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהֵם מַצְלִיחִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְגַם לֹא לְהֵפֶךְ, מִמַּה שֶׁנִּרְאִים פָּחוֹת מֻצְלָחִים מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יִחְיֶה בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וְיִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר כֵּיצַד זֶה מִשְׁתַּלֵּב בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְיִתְבּוֹנֵן בְּכָל רֶגַע מֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. הַבּוֹרֵא בָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ בִּפְרָטִיּוּת, וְהוּא דּוֹאֵג וּמַשְׁגִּיחַ עַל כָּל אֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ רַק אוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם רַק מְשַׁמְּשִׁים אֶת הַבּוֹרֵא בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ נֶפֶשׁ, לְעִתִּים לְהֵיטִיב עִמָּהּ וְלִפְעָמִים לְעוֹרֵר אוֹתָהּ, וְכָךְ הַבּוֹרֵא מְרַמֵּז לוֹ עַל יְדֵי כָּל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם וְהַנִּמְצָאִים כֻּלָּם, אֵיךְ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

וּכְמוֹ שֶׁמְּסֻפָּר עַל רַבִּי נָתָן, שֶׁפַּעַם עָמַד לִפְנֵי רַבֵּינוּ וְשָׁאַל אוֹתוֹ רַבֵּינוּ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בְּמָרָה שְׁחוֹרָה? הֵשִׁיב לוֹ רַבִּי נָתָן: מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר. עָנָה וְאָמַר: ‘אִם כֵּן שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר, מַה לְּךָ לִדְאֹג? הֲלֹא כָּל הָעוֹלָם יְגֵעִים וְטוֹרְחִים בִּשְׁבִילְךָ, זֶה נוֹסֵעַ לִבְרֶסְלָאוּ (בְּגֶרְמַנְיָה), וְזֶה נוֹסֵעַ לְכָאן, הַכֹּל בִּשְׁבִילְךָ’… וְהֶחֱיָה אוֹתוֹ מְאֹד בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלֶּה.

נִמְצָא, שֶׁאִם לֹא הָיָה הָאָדָם מַשְׁוֶה אֶת עַצְמוֹ לַאֲחֵרִים, אֶלָּא חַי אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁיֵּשׁ רַק הַשֵּׁם בָּעוֹלָם, וְהוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ, לְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ הַפְּרָטִית שֶׁלּוֹ, בְּוַדַּאי הָיָה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. הוּא לֹא הָיָה מִתְבַּלְבֵּל מֵאַף אֶחָד וְלֹא מְזַלְזֵל בְּאַף אֶחָד. לֹא נֶחֱלָשׁ מֵאַף אֶחָד וְלֹא מַחֲלִישׁ אַף אֶחָד. כִּי הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה פָּשׁוּט לֹא שַׁיָּךְ לְהַשְׁווֹת. זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי.

טָסָה הָרַכֶּבֶת

אֶת מַסְלוּל הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם נִתָּן לְהַמְשִׁיל לְרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת עַל פַּסִּים. יֵשׁ אָדָם, שֶׁלֹּא מָצָא בִּכְלָל אֶת הַמַּסְלוּל שֶׁלּוֹ – אָדָם זֶה מָשׁוּל לְרַכֶּבֶת שֶׁאֵינָהּ עַל הַפַּסִּים כְּלָל, וּמוּבָן שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם. יֵשׁ אָדָם, שֶׁכְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים “יָרַד מֵהַפַּסִּים”, וְהוּא אֶחָד שֶׁהִתְבַּלְבֵּל מִלְּחַפֵּשׂ אֶת הַמַּסְלוּל שֶׁלּוֹ. וְיֵשׁ אָדָם, שֶׁבִּמְקוֹם לִנְסֹעַ קָדִימָה עַל הַפַּסִּים, הוּא כָּל הַזְּמַן מִסְתַּכֵּל אֲחוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁרוֹדֵף עַצְמוֹ וְכוֹעֵס עַל עַצְמוֹ, עַל דְּבָרִים שֶׁכְּבָר עָבְרוּ. וְיֵשׁ אָדָם, שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים וּמַשְׁוֶה אֶת עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם, וְהוּא נִמְשָׁל לְרַכֶּבֶת שֶׁמְּנַסָּה לַעֲלוֹת עַל הַפַּסִּים שֶׁל רַכֶּבֶת אַחֶרֶת, שֶׁבָּרוּר שֶׁהִיא מִיָּד מִתְהַפֶּכֶת וּמִתְרַסֶּקֶת. וּמִכָּאן בָּאָה הַתּוֹפָעָה שֶׁל אֵלּוּ שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לִהְיוֹת בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְתָמִיד מַשֶּׁהוּ מַפְרִיעַ לָהֶם, אוֹ שֶׁמַּרְגִּישִׁים שֶׁמְּאַבְּדִים אֶת זֶהוּתָם, אוֹ שֶׁמִּתְעַצְבְּנִים עַל אֲחֵרִים, כִּי פָּשׁוּט – הֵם לֹא נוֹסְעִים עַל הַפַּסִּים הָאִישִׁיִּים שֶׁלָּהֶם.

עוֹד בָּרוּר, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאֶחָד מְנַסֶּה לַעֲלוֹת עַל הַפַּסִּים שֶׁל הַשֵּׁנִי, זֶה לֹא מַזִּיק לַשֵּׁנִי, כִּי הוּא הֲרֵי נוֹסֵעַ לוֹ לָבֶטַח עַל הַמְּסִלָּה שֶׁלּוֹ. רַק לְאוֹתוֹ אֶחָד שֶׁמְּנַסֶּה לַעֲלוֹת עַל הַפַּסִּים שֶׁל חֲבֵרוֹ יֵשׁ בְּעָיָה, כִּי מִיָּד כְּשֶׁיּוֹרֵד מֵהַמַּסְלוּל הַמְיֹעָד לוֹ, הוּא מִתְרַסֵּק.