לגנוז את ארץ החלומות

את היום לא בהכרח סוגרים עם
רווחים 'שמנים' ודמיוניים. לפעמים,
על פיתה וחומוס במטבח הקטן נגלה
שעשינו קופה לא רעה. את ארץ
החלומות יש לגנוז, ולאלתר!
 
 
בשעות הקטנות של הלילה, כשהכבישים ריקים ובצמתים רמזורים מעפעפים בהבהוב עייף, כשאחרוני הסהרורים דוהרים על האספלט, והתנים מייללים, כשבתחנות הדלק ניתן לתדלק רק בכרטיס אשראי והקיוסקים כבר סגורים – או אז, מבעד לחלונות המוגפים של הסופרמרקטים, מאחורי הדלפק הנעול של הקיוסק ובכל שטחי המסחר ששקקו חיים עד לפני מספר שעות, מתרחשת הסצנה המשמעותית יותר מבחינתם של בעלי המקום. ספירת מלאי.
 
כשסוגרים קופה בלילה, מה שמעניין אותנו הוא הסכום שהצטבר שם במשך היום. כל מה שחגג שם מסביב בשעות של פעילות אינטנסיבית יכול להיות נחמד, את התכל'ס יספר הפדיון היומי. כמה יש לי ביד? זה מה שבאמת משנה.
 
הקופה של הקיוסק בתחנת הדלק ננעלת אולי בחצות. גם במטבח הקטן אי שם היכן שאתה אני ואתם גרים, ננעלת קופה בסופו של יום. כששקעו הקולות ונדמו הרעשים, כשהשחקנים על בימת המציאות יורדים אל מאחורי הקלעים, עולה מבפנים שאלת השאלות: 'עם מה בעצם נשארנו?'. ואז, בדרך כלל, מופיעות הדאגות. מה יהיה מחר? לאן כל זה מוביל? מי אמר שנצליח? וכן הלאה על זו הדרך.
 
סיפוק – שובע
 
אדם חש צורך לראות תוצאות וזה לגמרי אנושי. התוצאה מביאה שובע, מעניקה סיפוק, מחזירה את הנשמה לכלים. עבדת קשה, הוצאת הרבה רוח. הזעת, עמלת, שפכת כוחות והזרמת אנרגיות. טבעי לגמרי שבסיומו של יום תבקש לראות תוצאות. התוצאה מעניקה שובע לנפש עייפה וצמאה מעמל של יום. התוצאה היא המשכורת לפועלי החיים, וכשהיא בוששת, עלולים להיוותר עם תחושה של 'נשמה בחוץ'.
 
בפועל, מעטים מאיתנו רואים תוצאות על תקן יומי. פרויקטים גדולים עלולים להימתח לאורך מספר שנים. פרויקטים צנועים יותר ינפיקו תוצאה רק אחרי מספר שבועות או חודשים. וגם במקרים תקופים יותר, התוצאה לא ממהרת להשביע רצון. תמיד יצוצו יחד עם התוצאות גם דאגות, אכזבות, ותחושות של חוסר שלמות. כמה תהיה שבע – העובדה הזו תיקבע בסופו של יום. לא לאור מצלמות הסביבה וזרקורי החברה, רק בסלון הקטן בביתך האישי, כשאתה עצמך לבדך מול תוצאות מעשיך הכבירים. או אז תדע אם יש בך שובע או דאגה. שמחה ואושר או חששות וחלל פנוי בפנים.
 
משקיע או פועל
 
לא כל פרויקט מבוסס על תוצאה מידית. יוזמות מורכבות דורשות המון סבלנות. יזמים שלוקחים פרויקט בנייה רחב היקף, ייקחו בדרך כלל נשימה לטווח ארוך. הלוואה מהבנק, מאמצים וויתורים בהווה. התקווה שלהם נעוצה בעתיד. בעל הפרויקט יראה תוצאות ביום בו יתגשם חלומו הפרטי. והיום הזה רחוק בדרך כלל מהיום בו שורטטו קווי המתאר לתוכנית.
 
הפועל הפשוט, לעומת זאת, מקבל סיפוק על תקן יומי. את מלאכתו המאוד מסוימת הוא מצפה לראות מושלמת בסיומו של יום עבודה. בערב, על פיתה וחומוס הוא יסגור קופה. הפרויקט על חלקיו השונים מצוי היכן שם בחלל הרחב, אבל סיפוקו האישי נובע ממקצועו ומהנישה הקטנה בה מצטמצמים פעולותיו.
 
הפועל הקטן בחייו הפשוטים עלול לחיות כבר בעשור הקרוב חיי אושר. תוצאות הוא 'אוכל' על תקן יומי. בערב הוא שבע, ובבוקר יודע שהתקווה ממתינה בעוד מספר שעות. היזם, לעומת זאת, רעב היום כדי להיות שבע במחר שלאחר זמן. בלתי מרוצה כרגע כדי להיות מרוצה היכנשהו בעתיד. יזם לוקח סיכון, מהמר, לווה, חוסך מההווה על מנת להשביע את העתיד.
 
אבל גם היזם הגדול כמו הפועל הפשוט, אדם הוא. בעל טבעים אנושיים. וכאדם הוא זקוק באופן נואש לסיפוק, לשובע, גם בדרך לפרויקט העתידני.
 
השובע הוא צורך אנושי מוחלט, והסיבה נעוצה בהיותנו נבראים. כל עוד נברא אתה, מקבל, נזקק לנצח, וזקוק להטענה מחודשת בכל פרק זמן. לעולם לא תוכל להתקיים ללא מנת שובע של סיפוק וחווית תוצאה.
 
היזם היחיד שלקח סיכון אמיתי
 
למעשה, יזם אמיתי ישנו אחד ויחיד. רק הוא לקח באמת ריזיקה, משום שרק הוא איננו כבול לצורך להיות שבע. אין אצלו רעב וגם לא חוסר, לא עייפות וגם לא תשישות. בורא עולם, היזם הגדול של פרויקט הבריאה העולמי. הוא המשקיע הגדול ולעומתו כולנו בכל זירות החיים, נחשבים לפועלים.
 
השם יתברך בבריאת עולמו לקח כביכול סיכון. לך תדע מה יצא מהדבר הזה. מהרגע בו פינה המאציל העליון את עצמו לטובת מעשי התחתונים. מהרגע בו ניתנה לנברא רשות ושטח לבצע פעולות ולהשפיע על הסביבה. מאותו הרגע נעשה לבורא שותף אנושי. והשותף הזה קטן בכל קנה מידה, זעיר ונעדר יכולת, קצר רואי וחדל אישים. ובכל זאת מצהיר בורא עולם, שכל נברא יכול להיות שותף במעשי בראשית.
 
בורא עולם לקח כביכול סיכון, נתן לבריאה ולנבראים להתקיים למרות מוגבלותם המוחלטת. חוץ ממנו אף אחד מאיתנו לא לוקח באמת שום סיכון. כולנו מצויים היכנשהו בתוך אותה תוכנית אלוקית. לכל אחד פרויקט אישי, והיוזמות כולן נסמכות בסופו של תהליך על יוזמה אחת כללית.
 
מי אני, בורא או נברא?
 
בנקודה הזו אמור אדם לעמוד מול עצמו ולהחליט: היכן אני על פני המפה, בצד של הבורא או הנברא? מנהל או פועל? אם אנו נבראים בהכרח אנו פועלים, וכפועלים יש לנו צורך בסיפוק יומיומי. ההשקעות עליהן אנו 'בונים' לעולם לא יספקו לנו את זה.
 
אם את הסיפוק אנו מצפים להשיג מסגירת חוזה מול לקוח אטרקטיבי למשל, הסיפוק והשובע שלנו תלויים בהצלחת המשימה. במקרה שהפגישה תידחה מכל סיבה שבעולם, החוזה ייכשל, הרעיון ייגנז או כל החמצה אחרת. הנפש שלנו שהספיקה כבר לצאת מהכלים, לא תקבל בסופו של יום את מנת השובע. היא תיוותר מורעבת ומאוכזבת.
 
למעשה, גם הצלחה במשימה לא מבטיחה לנו שובע. הטבע האנושי ממציא מיד עם ההצלחה את היעד הבא. ואם הסיפוק שלנו מותנה בהשגת יעדים שאפתניים בתחומי ההצלחה המקובלים. תמיד תלווה את הסיפוק שלנו תחושה חמצמצה של חוסר סיפוק והעדר רוויה.
 
לגנוז את ארץ החלומות
 
על מנת להבטיח שובע יומיומי יש להחליט קודם כל על כך שאני נברא. אינני אמור ליצור מציאות שלמה. הסיפוק איננו ממתין לי באף ארץ חלומות, וההתגשמות האישית לא תתממש בשום מקום אחר. רק כאן בתוך התוכנית שמטווה סביבי בורא עולם בכל רגע נתון.
 
מהצעד הזה ניתן לבצע צעד נוסף. אם המיקום שלי הוא של פועל, הסיפוק והשובע חייבים למלאות אותי בסיומו של כל יום עבודה. ובעצם, בכל רגע של חיים. בתורה יש ציווי להעניק לשכיר את שכרו בסופו של יום "ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש". אסור לגרום לשכיר להיוותר רעב בסופו של יום עבודה. רבי נתן מברסלב – בספרו 'ליקוטי הלכות' מסביר, שהשכיר מוסר את נפשו ואת כוחותיו לעבודה, הוא 'מוציא את הנשמה'. השכר בסופו של יום יחזיר לו אותה. ואסור לעשוק ממנו את הצורך החיוני הזה.
 
בורא עולם מקיים את התורה באופן המושלם ביותר. ומכיוון שאנו פועליו שכירי יום בפרויקט הבריאה, השכר בעבודה הזו חייב להופיע על תקן עכשווי. השאלה היא האם אנו עובדים באתר הנכון.
 
מימד התעסוקה הנסתר
 
וכאן אנו חושפים בעצם את המימד הנסתר יותר שמלווה באופן מקביל את סדר היום שלנו. העבודה האמיתית שלנו היא 'עבדות המידות'. את האמת הזו מגלים הספרים הקדושים. הם מלמדים שכבני אדם באנו הנה על מנת להחזיר את הבריאה למצבה הנכון. בשבירת הכלים  ובאירועים היסטוריים נוספים בעבר הקדום של הבריאה ושל קודם לה, נעשו קלקולים גדולים. הקלקולים הללו גרמו לכוחות הרוח שבבריאה להופיע כאן באופן מעוות, כמידות נפולות. האהבה תופיע באופן לא ראוי וכך גם היראה. המידות והספירות הרוחניות של אחרי 'שבירת הכלים' מופיעות כאן בעולם עטופות תאוות ויצרים. כפועלים בפרויקט היקום של בורא עולם, העבודה שלנו איננה לחולל מציאות חדשה, רק לתקן את זו הקיימת. להחזיר את המידות למקום. להכניס את היצרים והמשיכות לגבולות הקדושה ולפעולות שיובילו לגילוי כבוד שמים והטבה עם הבריאה והנבראים.
 
העבודה הזו מופיעה מולנו באופן מכוון לגמרי. בשונה מכל עיסוק אחר בו אנו כביכול הקובעים והמחליטים היכן כדאי יותר לעבוד ולהשקיע. בעבודה שבאתר הבנייה הרוחני, את שטח הפעולה ואת התפקידים השונים מעניקה לנו ההשגחה העליונה מבלי לשאול לדעתנו. עבודת המידות קופצת לנו מול העיניים, בראיה ובשמיעה, בריחות ותנועות. אנשים, בעלי חיים, טבעים ויצרים – כל אלו מגישים לנו בכל רגע נתון הזדמנויות לתקן מידות ולשפץ יצרים. טלפון פשוט במשרד, תוך כדי סגירת עסקה לחוצה, עלול להכיל ניסיון מול מידת הכעס. מבט קצר בחלון שבסלון עלול להוביל להתמודדות חשובה מול 'אהבה נפולה'. כל פסיעה מכילה אתגר לשיפור פני העולם האמיתי.
 
הסיפור הוא, שאת ערוץ העבודה הזו חשים פחות. הפרויקט הארצי הרבה יותר רעשני, קל להתמקד בו. הערוץ הרוחני המקביל לגמרי, מלווה אותנו בדרך אל העבודה, בפקק שבכניסה לעיר. בהמתנה מורטת עצבים לפגישת עבודה. בשעת ערב עייפה בבית, ובכל מקום אחר בו ידשדשו רגלינו. העבודה בה אנו עסוקים בפועל היא תוכנית הכיסוי לעבודה האמיתית שאמורה להתבצע על ידינו בכל רגע נתון.
 
ההבדל הוא, שבעבודה אותה בחרנו לעצמנו, במשרה אותה אנו מאיישים בפועל על פי תפישת העולם הזה, הסיפוק תלוי בהספקים והצלחות. ומשום כך השובע והרוויה חמקמקים כל כך. בערוץ העבודה הרוחני, לעומת זאת, הסיפוק והשובע מוענקים מיד כשהצלחנו לתקן את המידות. ותיקונה של מידה אינו תלוי בשום דבר, רק בפעולה פשוטה של אמונה. לפעמים באיפוק, לפעמים בויתור. עבודת המידות היא עכשווית, כאן פועל עיקרון "ביומו תיתן שכרו". העיסוק היחידי שמבטיח לפועלים בו שובע אמיתי ונצחי הוא זה של תיקון הנפש והעולם. כל מעשה טוב, כל מחשבה טובה דיבור הגון או תיקון של רגש, מביא את המעשים שלנו למקום נכון ונצחי, וזוהי המשכורת המוחשית והמובטחת ביותר.
 
עבודה ותוצאה עכשווית
 
ראיית תוצאות בעבודה רוחנית איננה נמדדת בתוצאות חיצוניות מרשימות ומעוררות התפעלות. בערוץ העבודה הרוחני התוצאה היא עצם העמידה בניסיון. העובדה שהתאפקנו מלומר לשון הרע במשך חמש דקות היא נצחית. חמשת הדקות של התאפקות הן חמש דקות של ניצחון ונצח בזכות עצמן. אם בדקה השישית נכשלנו, ההצלחה של חמשת הדקות לא נפגעה. השכר כאן צמוד לרגע ביצוע עבודת המידות.
 
התגברות על גל קטן של כעס היא משהו נצחי. ברגע שהדפנו גל גואה של רגש בלתי מרוסן, תיקנו חלק מסוים בבריאה, התיקון הזה מזכה אותנו בשכר. ברגע הזה הפכנו שותפים לבריאת שמים וארץ. עברנו לצידו של הבורא. עשינו משהו משותף עם הנצח, והשכר הזה הוא אמיתי ומזין.
 
מי שמסתגל לשבוע מעבודת השם, איננו תלוי בהצלחות ולא חרד מכישלונות. כל מה שקורה כאן בעולם החומר, בעבודה, בדרכים ובבית, משמש עבורו רק תפאורה לעיסוקו האמיתי. העיסוק בחדרי ישותו ומסדורות נפשו. שם בפנים הולך ונבנה קודש הקודשים להשראת השכינה. ובאתר הבנייה הזה מקבלים מזון על תקן עכשווי.