בגן החכמה עמודים 193-194

גַּם מִי שֶׁמַּצְלִיחַ, גַּם לוֹ אָסוּר לְהַשְׁווֹת אֶת עָצְמוּ לַאֲחֵרִים, וּלְבַסֵּס אֶת שִׂמְחָתוֹ עַל הַיִּתְרוֹן שֶׁנִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲלֵיהֶם. כִּי אִם הַשְּׂמֵחָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵהַהַצְלָחָה שֶׁלּוֹ, מְבֻסֶּסֶת עַל כָּךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִתְרוֹן עַל אֲחֵרִים, זוֹ אֵינָהּ שֶׁמָּחָה אֲמִתִּית, מֵאַחֵר וּבָרֶגַע שֶׁאָדָם רַק חוֹשֵׁב עַל עוֹד בֵּן אָדָם, הוּא כְּבָר נוֹפֵל מֵהָאֱמוּנָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. כִּי הַשִּׂמְחָה זֶה הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ, וּבָרֶגַע שֶׁאָדָם רוֹאֶה אֵיזוֹ מְצִיאוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר חוּץ מֵהַשֵּׁם, אֲפִלּוּ שֶׁמַּשְׁוֶה עָצְמוּ אֵלָיו בִּכְדֵי לוֹמַר שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב מִמֶּנּוּ, זוֹ לֹא שֶׁמָּחָה אֶלָּא גַּאֲוָה, שֶׁמְּשַׁיֵּך אֶת הַצְלָחָתוֹ לְעַצְמוֹ, לְכֹחִי וְעוֹצֵם יְדֵי, וּמִתְגָּאֶה עַל אֲחֵרִים, שֶׁאֵין לֵךְ כְּפִירָה יוֹתֵר מִזֶּה, וְהוּא בַּוַּדַּאי מִתְנַתֵּק מֵהַשֵּׁם וְלֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת לוֹ שׁוּם שֶׁמָּחָה.

לָכֵן, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁמְּחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בַּהַשְׁגָּחָה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו וְרוֹאֶה אֶת הַטּוֹבוֹת שֶׁהַשֵּׁם עוֹשֶׂה עִמּוֹ, בְּלִי שׁוּם הַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים, שֶׁהַשִּׂמְחָה הַזּוֹ הִיא חִבּוּר עִם הַשֵּׁם, שֶׁהוּא מְקוֹר הַשִּׂמְחָה. הַחִבּוּר עִם הַשֵּׁם הוּא רַק עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה, שֶׁהָאָדָם חַי אֶת הָאֱמֶת: יֵשׁ לִי רַק אֶת הַשֵּׁם. הַשֵּׁם מֵיטִיב עִמִּי. הַשֵּׁם מַשְׁגִּיחַ עָלַי. יֵשׁ לִי אֶת כָּל מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ בִּשְׁבִיל הַתִּקּוּן שֶׁלִּי. וְהַשִּׂמְחָה הַזֹּאת הִיא שָׁוָה לַחֲלוּטִין אֵצֶל מִי שֶׁמַּצְלִיחַ וְאֵצֶל מִי שֶׁלֹּא מַצְלִיחַ, כִּי כָּל אֶחָד חַי בַּמַּסְלוּל שֶׁלּוֹ, וְזֶה יִתָּכֵן רַק בְּלִי הַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים, כָּאָמוּר, וְנִמְצָא, שֶׁהַחַיִּים בְּלִי הַשְׁוָאוֹת הֵם תַּעֲנוּג שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר, אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁמַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת אֵיזוֹ הַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים, בְּכָל צוּרָה שֶׁתִּהְיֶה, זֶהוּ סֶבֶל נוֹרָא.

נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת

הַצֹּרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לִבְנֵי אָדָם לְהַשְׁווֹת אֶת עַצְמָם לַאֲחֵרִים נִקְרָא גַּם “נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת”, כְּלוֹמַר – שֶׁנִּצְרָךְ לְכָבוֹד, לִהְיוֹת נֶחְשָׁב בְּעֵינֵיהֶם וכו’, וְאָדָם כָּזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּינוּ:

וְעִקַּר הָאֱמֶת הוּא, כְּשֶׁאֵין הָאָדָם נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת כִּי ‘כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ הָאָדָם לַבְּרִיּוֹת, מִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם, לְכַמָּה גְּוָנִין’ (בְּרָכוֹת ו:) כִּי מִי שֶׁהוּא נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת, קָשֶׁה לוֹ מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בָּרַבִּים, וְטוֹב וְנוֹחַ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד. כִּי בָּרַבִּים נוֹפְלִין עָלָיו פְּנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּשְׁקָרִים, שֶׁעוֹשֶׂה תְּנוּעוֹת וּשְׁקָרִים בִּתְפִלָּתוֹ בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם, מֵאַחַר שֶׁהוּא נִצְרָךְ לָהֶם, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵין נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, כִּי מִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁלּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שֶׁהוּא נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל כָּבוֹד אוֹ בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה שֶׁל כָּבוֹד וַחֲשִׁיבוּת וְכַיּוֹצֵא, נִמְצָא שֶׁהוּא נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָבוֹד וַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם, וַאֲזַי כְּשֶׁהוּא נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת בְּאֵיזֶה בְּחִינָה, יוּכַל לִפֹּל בְּשֶׁקֶר גָּדוֹל בִּתְפִלָּתוֹ, דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת תְּנוּעוֹת בְּשֶׁקֶר בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם כַּנַּ”ל. (ליקוטי מוהר”ן סו)

עַל פִּי דַּרְכּוֹ שֶׁל הַתָּם אֶפְשָׁר לְהָבִין הֵיטֵב שִׂיחָה זוֹ, שֶׁרַק מֵחֲמַת שֶׁלֹּא רָצָה כָּבוֹד מֵאַף אֶחָד וַאֲפִלּוּ קִבֵּל בִּזְיוֹנוֹת מִכֻּלָּם, לָכֵן עָבַד אֶת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁעָבַד אֶת הַשֵּׁם עַל פִּי הַמַּדְרֵגָה שֶׁלּוֹ, בְּלִי שׁוּם בִּלְבּוּל מִכָּךְ שֶׁהָאֲחֵרִים עוֹשִׂים טוֹב יוֹתֵר. אִלּוּ לֹא הָיְתָה לוֹ הָ”אֱמֶת” הַזֹּאת, הוּא הָיָה עוֹשֶׂה כָּל מִינֵי שְׁקָרִים בִּכְדֵי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, וְהָיָה רוֹצֶה כָּבוֹד, וְהָיָה נִכְנָס לְתַחֲרוּת עִם בְּנֵי אָדָם, וְהוּא בְּוַדַּאי הָיָה עוֹשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְּשֶׁקֶר, שֶׁלֹּא לְפִי הַמַּדְרֵגָה הָאֲמִתִּית שֶׁלּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִים הַרְבֵּה מְאֹד לְצַעֲרֵנוּ הָרַב, שֶׁהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים לָלֶכֶת עִם “הַמַּעֲשֶׂה” שֶׁלָּהֶם, וְכָל עֲבוֹדָתָם הִיא רַק עַל פִּי הַהַשְׁוָאוֹת שֶׁמַּשְׁוִים אֶת עַצְמָם לַאֲחֵרִים, וְעוֹשִׂים אֶת מַה שֶּׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁרָאוּי לָהֶם לַעֲשׂוֹת, עַל פִּי הַהַשְׁוָאוֹת הַלָּלוּ.

רְפוּאָה לַנֶּפֶשׁ

וּמֵעַתָּה נִתָּן לְהַסְבִּיר הֵיטֵב כֵּיצַד הָאֱמוּנָה וְהַנֶּפֶשׁ הֵם בְּחִינָה אַחַת, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן קעג. כִּי רֹב חֳלִי הַנֶּפֶשׁ, רֹב רֻבָּם שֶׁל הַיִּסּוּרִים שֶׁלָּהֶם בָּאִים מֵהַהַשְׁוָאוֹת, שֶׁמַּשְׁוִים עַצְמָם לַאֲחֵרִים, וּבָאִים לִידֵי גַּאֲוָה וְגַדְלוּת אוֹ לְהִפּוּךְ – דִּכָּאוֹן אוֹ שִׂנְאָה, אוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהַשֵּׁנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם רָעוֹת וכד’, כִּי כָּל הַבְּעָיוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת לְלֹא יוֹצֵא מֵהַכְּלָל, בָּאוֹת כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְקַשֵּׁר – בְּאֵיזֶה אֹפֶן – אֶת חַיָּיו, לִמְצִיאוּת שֶׁל בְּנֵי אָדָם אֲחֵרִים, כְּמוֹ מִי שֶׁחוֹלֶה בְּמַחֲלַת הָרְדִיפָה וכו’ וכו’.