בגן החכמה עמודים 207-208

כִּי צְרִיכִים לְהַבְדִּיל בֵּין לֵצָנוּת לְבֵין שִׂמְחָה, לֵצָנוּת אֵינָהּ שִׂמְחָה כְּלָל אֶלָּא הִיא כֻּלָּהּ עַצְבוּת וּמְרִירוּת, וְהִיא הַהֵפֶךְ מֵהָאֱמֶת. כְּמוֹ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּנוּ: הַתָּם הוּא אָדָם יָשָׁר וְטוֹב שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לְאַף אֶחָד, יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה שֶׁלּוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה בָּא אֵלָיו לִצְחֹק מִמֶּנּוּ? וְכִי הוּא עָשָׂה לְךָ אֵיזוֹ רָעָה? הִזִּיק לְמִישֶׁהוּ? אֶלָּא בָּרוּר שֶׁזֶּה הַהֵפֶךְ מֵהַיֹּשֶׁר לִצְחֹק מִדְּבָרִים טוֹבִים, וּמִבְּנֵי אָדָם טוֹבִים. וְכִי בִּגְלַל שֶׁאֵינְךָ אוֹחֵז בַּדָּבָר אַתָּה צָרִיךְ לִצְחֹק מִזֶּה? לִצְחֹק מֵהַתּוֹרָה, מֵהַצַּדִּיקִים? אֲפִלּוּ אִם זֶה קָשֶׁה לְךָ, לְפָחוֹת אַל תִּלְעַג לְזֶה.

כָּל צְחוֹק וְזִלְזוּל בִּדְבָרִים יְשָׁרִים; בִּבְנֵי אָדָם, בַּעֲרָכִים וכו’ – זוֹ לֵצָנוּת, וְזוֹ הַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, וּצְרִיכִים לְהִתְרַחֵק מִמָּקוֹם שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ לֵצָנוּת כְּמוֹ מֵעֲבוֹדָה זָרָה. זוֹ בְּדִיּוּק דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶחָכָם שֶׁצָּחַק עַל כֻּלָּם, וּבְוַדַּאי אֵין זוֹ שִׂמְחָה כְּלָל לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מֵאֲנָשִׁים, זוֹ רַק גַּאֲוָה.

וְתֵכֶף שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ בְּלִי לֵיצָנוּת, קִבֵּל דִּבְרֵיהֶם וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּם, כִּי יוֹתֵר לֹא הָיָה רוֹצֶה לְהַעֲמִיק לַחֲשֹׁב חָכְמוֹת, שֶׁגַּם זֶה בְּעַצְמוֹ לֵיצָנוּת, כִּי הָיָה אִישׁ תָּם…

בְּרֶגַע שֶׁהַתָּם הִזְהִיר אוֹתָם לְהִתְרַחֵק מִלֵּצָנוּת, יוֹתֵר לֹא חָשַׁב עַל זֶה. כִּי זוֹ כְּבָר לֹא הַבְּעָיָה שֶׁלּוֹ, מֵאַחַר וְהוּא הִזְהִיר אוֹתָם. וּמִיָּד שֶׁאָמְרוּ לוֹ: בְּלִי לֵצָנוּת. קִבֵּל דִּבְרֵיהֶם וְלֹא הִתְחִיל לַחֲשֹׁד בָּהֶם, שֶׁמָּא גַּם אֶת זֶה הֵם אוֹמְרִים מִתּוֹךְ לֵצָנוּת. כִּי גַּם לְהִכָּנֵס לַחֲשָׁדוֹת כָּאֵלֶּה, זֶה בְּעַצְמוֹ לֵצָנוּת, שֶׁהֲרֵי מַתְחִיל לַחֲשֹׁב בְּעַרְמוּמִיּוּת, וּבְעַקְמוּמִיּוּת: אוּלַי אֵינָם מִתְכַּוְּנִים בֶּאֱמֶת וכד’. לָכֵן זֶה לֹא עִנְיֵן אוֹתוֹ אִם זֶה בֶּאֱמֶת אוֹ לֹא – הוּא אָמַר מַה שֶּׁאָמַר, וְאִם הַשֵּׁנִי מְשַׁקֵּר הוּא מְשַׁקֵּר רַק אֶת עַצְמוֹ, וְזֶה כְּבָר לֹא הָעִנְיָן שֶׁלּוֹ.

וּבְוַדַּאי לֹא הָיָה אִכְפַּת לוֹ לַתָּם כְּלָל מַה שֶּׁצּוֹחֲקִים עָלָיו, בְּמָה שֶׁבִּקֵּשׁ שֶׁיְּדַבְּרוּ עִמּוֹ בְּלִי לֵצָנוּת, וְכָל מַה שֶּׁהִזְהִיר אוֹתָם הוּא מֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפַתֵּחַ שִׂיחָה עִם מִי שֶׁמְּדַבֵּר שֶׁקֶר, כִּי הַלֵּצָנוּת זֶה שֶׁקֶר. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל, כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עִם אֵיזֶה אָדָם, אִם רוֹאִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּלֵצָנוּת, צְרִיכִים מִיָּד לְהַזְהִיר אוֹתוֹ לְהַפְסִיק, וְאִם אוֹמֵר שֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְדַבֵּר בְּלִי לֵצָנוּת, אָז אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל לְדַבֵּר אִתּוֹ.

וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁכַּוָּנָתָם לְלֵיצָנוּת, הָיָה אוֹמֵר: מַה יִּהְיֶה כְּשֶׁתִּהְיֶה חָכָם מִמֶּנִּי? הֲלֹא אֲזַי תִּהְיֶה שׁוֹטֶה, כִּי מָה אֲנִי נֶחֱשָׁב?! וּכְשֶׁתִּהְיֶה חָכָם מִמֶּנִּי, אַדְּרַבָּא, אֲזַי תִּהְיֶה שׁוֹטֶה!

אַחֲרֵי שֶׁהַתָּם הִזְהִיר אוֹתָם וְרָאָה שֶׁעֲדַיִן כַּוָּנָתָם לְלֵצָנוּת, מִמֵּילָא הוּא הֵבִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְנַהֵל שִׂיחָה עִמָּם, וְיָכוֹל הָיָה פָּשׁוּט לִשְׁתֹּק. אֲבָל הוּא הֶחְלִיט לְהַעֲמִיד אוֹתָם עַל מְקוֹמָם מִתּוֹךְ רַחֲמָנוּת. בִּשְׁבִיל לְהַצִּיל אוֹתָם וּלְהַרְאוֹת לָהֶם אֵיפֹה הֵם מוּנָחִים: זוֹ הַשִּׂמְחָה שֶׁלָּכֶם? לִצְחֹק עַל אֲחֵרִים? אַתֶּם צְרִיכִים לְחַפֵּשׂ עַל מִי לִצְחֹק כְּדֵי לִשְׂמֹחַ?

וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: הַבֵּט. תִּרְאֶה אֵיפֹה אַתָּה אוֹחֵז. אַתָּה הֲרֵי רוֹצֶה לִצְחֹק מִמֶּנִּי, וְלִשְׂמֹחַ שֶׁאַתָּה יוֹתֵר טוֹב מִמֶּנִּי, וּלְהַרְאוֹת שֶׁאַתָּה יוֹתֵר מֻצְלָח מִמֶּנִּי וכו’. אֲבָל תַּחֲשֹׁב! לְפִי דַּעְתְּךָ אֲנִי מְשֻׁגָּע. יוֹצֵא שֶׁאַתָּה יוֹתֵר חָכָם מִמְּשֻׁגָּע, וְכִי אֵיזוֹ מַעֲלָה יֵשׁ בְּזֶה? אִם הָיִית מְנַסֶּה לְהוֹכִיחַ שֶׁאַתָּה יוֹתֵר חָכָם מֵאֵיזֶה אָדָם שֶׁנֶּחְשָׁב חָכָם וּמְקֻבָּל בְּעֵינֵי כֻּלָּם לְחָכָם, נוּ – זוֹ בֶּאֱמֶת הוֹכָחָה עַל חָכְמָתְךָ. אֲבָל לְהַגִּיד שֶׁאַתָּה יוֹתֵר חָכָם מֵאָדָם כָּמוֹנִי שֶׁאֵינִי נֶחְשָׁב לִכְלוּם? אַדְּרַבָּה זֶה מַרְאֶה שֶׁאַתָּה הוּא הַשּׁוֹטֶה…