בגן החכמה עמודים 239-240

וְכֵן הָיָה צָרִיךְ לְמַלְבּוּשׁ וְקָרָא הַחַיָּט וְיָגַע עִמּוֹ, עַד שֶׁלִּמְּדוֹ לַעֲשׂוֹת הַמַּלְבּוּשׁ כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ. וְכִוֵּן הַחַיָּט וְעָשָׂה הַמַלְבּוּשׁ כִּרְצוֹנוֹ, רַק כָּנָף אֶחָד (שֶׁקּוֹרִין לֶעפִּיל) שָׁגָה בּוֹ, וְלֹא כִּוְּנוֹ יָפֶה וְהָיָה מִצְטַעֵר מְאֹד, כִּי הָיָה יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אַף שֶׁבְּכָאן הוּא יָפֶה, כִּי אֵינָם מְבִינִים עַל זֶה, אֲבָל אִם הָיִיתִי בִּשְׂפַּאנְיָא עִם הַלֶּעפִּיל הַזֶּה, הָיִיתִי לִשְׂחוֹק וְהָיִיתִי נִדְמֶה כְּמוֹ יַתִּיר (אָדָם שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ לֵצָנוּת) וְכֵן הָיָה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד…

הֶחָכָם רוֹצֶה תָּמִיד לִהְיוֹת מְיֻחָד; לִהְיוֹת הֲכִי טוֹב – הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּמוֹ כֻּלָּם; הוּא רוֹצֶה אֶת תְּשׂוּמֶת הַלֵּב; אֶת הַכָּבוֹד; אֶת הָרֹשֶׁם, וְחוֹשֵׁב: מָה?! אֲנִי אֶתְלַבֵּשׁ כְּמוֹ כֻּלָּם?! אֲנִי אֶהְיֶה “הֲמוֹנִי”?! אֲנִי צָרִיךְ לִהְיוֹת בּוֹלֵט! יוֹצֵא דֹּפֶן! אֵיכוּתִי! הֲרֵי אֲנִי מְיֻחָד, וְלָכֵן אֲנִי צָרִיךְ לִהְיוֹת לָבוּשׁ בְּבֶגֶד שׁוֹנֶה מִשֶּׁל כֻּלָּם!

שׁוּב רוֹאִים, שֶׁאֵין לֶחָכָם שׁוּם קֶשֶׁר עִם נְקֻדַּת הָאֱמֶת. כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַיּוּת מֵהָעִקָּר, לֹא אִכְפַּת לוֹ לִהְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם, וְלִחְיוֹת עִם כֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי ישָׁבֶת. הוּא לֹא מְחַפֵּשׂ חַיּוּת מֵהַלַּחְשׁוּשִׁים שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא חוֹלֵף עַל פְּנֵיהֶם, אֶלָּא מְקַבֵּל חַיּוּת מֵעֶצֶם הָאֱמֶת, וְאַדְּרַבָּה, הָיָה מַעְדִּיף שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ לֵב אֵלָיו כְּלָל, וְלֹא יִבְלֹט, וְיָכוֹל לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט.

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ

עַל הַיֵּצֶר הָרַע הַמְיֻחָד הַזֶּה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאָדָם בְּעֵסֶק בְּגָדָיו, כּוֹתֵב רַבֵּינוּ בְּשִׂיחוֹת הר”ן (ק):

“וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ” (בראשית לט-יב), שֶׁהַבַּעַל דָּבָר וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא תּוֹפֶסֶת אֶת הָאָדָם בְּבִגְדוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּטְרִיד אוֹתוֹ בְּטִרְדַת בְּגָדָיו וּמַלְבּוּשָׁיו. כִּי טִרְדַּת הִצְטָרְכוּת מַלְבּוּשִׁים וּבְגָדִים שֶׁל אָדָם הֵם מְבַלְבְּלִין מְאֹד אֶת הָאָדָם וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ עַל-יְדֵי-זֶה מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ “וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ”.

אַךְ מִי שֶׁהוּא בַּעַל נֶפֶשׁ וְלִבּוֹ חָזָק בַּהַשֵּׁם, אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ גַּם עַל זֶה, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ, אַף-עַל-פִּי-כֵן אֵינוֹ מַטְרִיד עַצְמוֹ בָּזֶה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְבַלְבֵּל בָּזֶה וְזֶהוּ “וַיַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ וַיָּנָס” וְכוּ’ (שם) שֶׁמַּנִּיחַ בִּגְדוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ וְנָס וּבוֹרֵחַ מֵהֶם וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל זֶה רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּפִי מַה שֶּׁיָּכוֹל.

הַתָּם הַקָּדוֹשׁ, מִתְנַהֵג בְּדִיּוּק עַל פִּי הַשֵּׂכֶל הַזֶּה. יֵשׁ לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ רַק מְעִיל אֶחָד מְגֻשָּׁם בְּשֻׁתָּפוֹת, וּבַמַּלְבּוּשׁ הַזֶּה הוּא שָׂמֵחַ, וְאֵינוֹ מַנִּיח לְעַצְמוֹ כְּלָל לְהִתְבַּלְבֵּל. וְאַף כְּשֶׁצָּרִיךְ בֶּגֶד מְכֻבָּד לְאֵיזֶה אֵרוּעַ, אוֹ שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת לְבֵית כְּנֶסֶת וכד’, הוּא אֵינוֹ מַנִּיח לְעִנְיַן הַלְּבוּשׁ לְבַלְבֵּל אוֹתוֹ, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וְשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

לְעֻמָּתוֹ, הֶחָכָם מִתְבַּלְבֵּל מְאֹד בְּעִנְיַן הַבְּגָדִים. בִּמְקוֹם לִהְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בַּבְּגָדִים הַמְּצוּיִים וְהַשְּׁכִיחִים, הֶחָכָם מִתְיַגֵּעַ לַעֲשׂוֹת לוֹ מַלְבּוּשׁ מְיֻחָד כִּרְצוֹנוֹ, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הוֹפֵךְ לִהְיוֹת סִבָּה לְיִסּוּרָיו, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה מִתְעַקֵּשׁ עַל כָּךְ, אֶלָּא מִתְלַבֵּשׁ כְּמוֹ כֻּלָּם, לֹא הָיוּ לוֹ בִּלְבּוּלִים כָּאֵלֶּה. אֲבָל זוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה, הָאָדָם צָרִיךְ לִרְצוֹת לִדְמוֹת בְּחִיצוֹנִיּוּת לְכֻלָּם, שֶׁלֹּא יִבְלֹט כְּלָל. כִּי הָרָצוֹן לִבְלֹט מַרְאֶה עַל גַּאֲוָה נוֹרָאָה. לָכֵן אוֹתָם אֲנָשִׁים רַעֲשָׁנִים שֶׁמּוֹשְׁכִים אֲלֵיהֶם אֶת תְּשׂוּמֶת הַלֵּב שֶׁל כֻּלָּם, וּמַפְרִיעִים לְכֻלָּם, זֶה מַרְאֶה עַל גַּאֲוָה.

כִּי לִהְיוֹת מְיֻחָד זֶה רַק בַּפְּנִימִיּוּת שֶׁבְּאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁהֵם בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מֵהֵם, שָׁם צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ אֶת הַנְּקֻדָּה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ; אֶת הָעֲבוֹדָה הָאִישִׁית שֶׁלּוֹ; אֶת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ. וְכֵן הוּא צָרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁלֹּא לִהְיוֹת מֻשְׁפָּע מֵהֲלַךְ הָרוּחוֹת הַשּׂוֹרֵר סְבִיבוֹ, אִם אוֹתוֹ הֲלַךְ רוּחוֹת אֵינוֹ נָכוֹן עַל פִּי הָאֱמֶת וְהַמּוּסָר, וְכֵן לֹא לְהִגָּרֵר אַחַר הַלֵּצִים וכד’.