לאלוקים אין בית

על מה אנחנו בוכים? אלפיים שנה
אנחנו מצטערים, למה? לא מבינים
מה אנחנו עושים מזה כזה עניין!
טוב, לאלוקים אין בית! ואם זה לא
עניין, אז מה כן?
 
 
כבר קרוב לאלפיים שנה שעומדים היו להיות ימות המשיח. לא זכינו, ובהם אנו מתאבלים על חורבן בית אלוקינו, בבכי ומספד, באנחה, בצום ובקימת חצות ואמירת קינות, בתפילות כסדרן דבר יום ביומו, ובהרבה תקווה ואמונה שבימינו ייבנה בית המקדש. אנו אומרים קינות בחמישה צומות ושרים בערגה וכיסופין: "ייבנה המקדש" בעת הארת רצון, בשבת קודש.
 
בכל יום ויום אנו מבקשים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". בכל סעודה מזכירים: "על נהרות בבל", ומבקשים: "ובנה ירושלים עיר הקודש".
 
בכל שמחת חתן וכלה, שמים אפר על ראש החתן ושוברים כוס לזכר חורבן בית המקדש וירושלים.
 
כל זאת כי, "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
 
על מה אנחנו בוכים? מדוע אנו מצטערים כל כך? הלוא בשום מקום בעולם לא יוכלו להבין אותנו. לפעמים זה מגיע עד כדי גיחוך – על 'המשוגעים' שמבכים בית שנשרף לפני יותר מאלפיים שנה. והרי כמה ארמונות מלכים מפוארים ומבצרים בעלי ערך רב, נהרסו ונחרבו כליל? אפשר לומר שאפילו בעת שהתרחשו המאורעות לא הצטערו בגינם, כשם שאנו מצטערים על חורבן בית תפארתנו.
 
ובכן, סיבת הסיבות לבכייתנו היא – שאין לשכינה הקדושה מקום ובית, הקב"ה נמצא בגלות, ללא מנוח ראוי.
 
אנשים קונים בית ומתיישבים בו, חורשים וזורעים, קונים ורצים, עסוקים וטרודים, עולם כמנהגו נוהג, ולבורא עולם אין בית.
 
עד לדורנו, דור יתום וכהה חושים שליבו לב אבן, היו ימי בין המצרים ימים בהם הרגישו בכל פינה וקרן זווית, בבית הכנסת כמו בכל בית יהודי, את הצער והאנחה, וההשתוקקות לגאולת עולם. מי לא שפך דמעות כמים וליבו יצא מצער על "אוי לו לאב שהגלה את בניו"? לא רק בעלי השגה, אלא מנער ועד זקן צעק ליבם אל השם. אנחנו יכולים רק לשאוף להשיב את הימים ההם, בהם חשו הכל שזהו אכן אביהם שגלה, לא משהו ערטילאי שלא קשור אלינו, ולהתפלל שלא נצטרך בכלל לדעת מהו צער, שהמשיח יבוא כבר עוד לפני שנדע איך בוכים באמת.
 
אבל בינתיים, ישנו דבר נוסף ומהותי שהוא בלבד יכול לגרום לנו לצער הגדול. בעבר, בהיות הבית עומד על תילו, היו ישראל זכים ונקיים ואף פעם לא עלו על יצועם כשבידיהם כתמים של עוונות. לפי שקרבן תמיד של בין הערביים היה מכפר על עוונות היום, וקרבן תמיד של שחר היה מכפר על עוונות הלילה. וכמו שאומר רבי נתן מברסלב (ליקוטי תפילות): "כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם, אין יכולים לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכים את בית המקדש שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות כי אין מי שיכפר בעדנו".
 
כשעלינו בשלושת הרגלים, זכו עינינו לראות את הדברים במו עינינו – גילוי השכינה ומראות אלוקים. והשמחה שיצאה מבית המקדש, הופצה לכל עבר ורוממה את נשמות ישראל. עתה אבדנו טובה, אנו חיים בהסתר פנים, בגלות הגוף והנפש וכל תקוותינו שיאיר השם פניו אלינו ויגאלנו.
 
בית המקדש, הבית שממנו יוצאת אורה לעולם, נשרף מפני עוונותיהם של ישראל. הם שגרמו לבכיית השכינה בגלות הארוכה. ועל כן, בשלושת השבועות, בזמן בו גזרו חז"ל להתאבל ולזכור את חורבן ירושלים והבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו, אנו צריכים להיזהר ביותר לשוב אל השם ולשפוך את ליבנו בפניו. לבכות ולא רק על חורבן הבית, אלא גם "על היכלי אבכה יומם ולילה" – על היכלי דווקא, ההיכל של דעת השם, מקור החיות והשפע שהחרבתי בעוונותיי. כי אם אבכה על חטאיי ואזכך את נפשי, רוחי ונשמתי, אז אתקן את חלקי בשריפת בית אלוקים.
 
כאן אפשר לשאול: מדוע שאצטער ואבכה על חסרונותיי ועל ריחוקי דווקא בזמן זה? והרי אין זה צער על גלות השכינה ואף לא אבלות על בית המקדש? אלא, שצריך לדעת ולזכור, שכל זמן שאדם הולך אחר יצרו – אין שום אפשרות שיחוש כאב אמיתי על גלות השכינה. ואי אפשר לצוות עליו לבכות על דבר שאין לו לגביו שום הרגשה. אך לפי מה שיזכה להתבונן ולהתחרט על מעשיו הרעים, אלו שגרמו לחורבן הבית, ובגללם עדיין לא נבנה, כך יזדכך ליבו עד שיחדור אליו הרגש הנכון לגבי צערו של הקב"ה שנגרם בעטיו.
 
ידוע הנאמר, כי בעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש. ומובטח לנו, שבעזרת השם הוא ייבנה בעבור אהבת חינם. על כך מספרת לנו הגמרא מעשה נורא על עשיר גדול שערך סעודה מפוארת ואליה הזמין את כל ידידיו ומכריו. אחת מן הכתובות שנתן לשליח, הייתה ממוענת לקמצא, שהיה ידידו של אותו עשיר. אך השליח התבלבל והלך לביתו של בר קמצא. אך מה שהוא לא לקח בחשבון, זה שהזמנתו של בר קמצא, אינה טעות של מה בכך, אלא טעות חמורה מאוד, משום שבר קמצא ובעל הסעודה שונאים אחד את השני! וכך קיבל בר קמצא את ההזמנה כשכולו מופתע, ותמה האם העשיר חפץ להשלים עימו?…
 
המחווה הייתה נראית לו דווקא יפה מאוד והוא החליט לשתף פעולה. הוא לבש את בגדי השבת, והביא מתנה. כך צעד לעבר ביתו של העשיר. אך הוא כלל לא ציפה לקבלת הפנים ה"מיוחדת" שנערכה לו. כשהגיע, התיישב באחד המקומות הפנויים והמתין לעוד רגע קט, שתתחיל הסעודה. כל המוזמנים כבר נאספו במקום. כאשר גילה בעל הבית את בר קמצא, פנה אליו בזעם כבוש: "מה אתה עושה פה, בסעודתי?"
 
בר קמצא, בוש ונכלם, השיב לו: "השליח שלך הזמין אותי ולכן הייתי בטוח שברצונך להתפייס אתי. אנא רחם עלי ואל תבייש אותי ובתמורה אשלם לך על מנתי". העשיר כעס ואמר "אני לא מסוגל לראות אותך בביתי, אבקשך לצאת ברגע זה!"
 
התחנן בר קמצא: "אנא רחם עלי שלא אתבייש לפני כל כך הרבה אנשים. אשלם לך חצי מעלות הסעודה".
 
"צא מפה עכשיו! אני לא רוצה ממך כלום!", צעק העשיר.
 
בכה בר קמצא: "תן לי להישאר ואני אממן לך את כל הסעודה!"…
 
תפס אותו העשיר והוציאו בכוח מן המקום. ואף לא אחד פצה את פיו על העוול שנעשה.
 
בלב נשבר וכואב הלך בר קמצא אל הקיסר ואמר לו: "מרדו בך היהודים!"
 
"וכיצד אדע שאכן אתה דובר אמת?", שאל הקיסר
 
"שלח להם קרבן ותראה אם הם מקריבים אותו", הציע בר קמצא.
 
ואכן, הקיסר שלח קרבן בידי בר קמצא. זה הלך ועשה מום בשפתה של הבהמה, מה שנחשב פסול הקרבה אצל היהודים, אך לא אצל הגויים שבהמה נפסלת רק אם חסר לה איבר. הגיע בר קמצא לירושלים וכמובן שלא הקריבו את הבהמה הפסולה. הלך לקיסר וסיפר לו זאת, וזה מה שגרם לחורבן בית המקדש.
 
"הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך" – בכל יום מבטיחים אנו לקב"ה בתפילת שחרית. האם אנו זוכרים זאת במהלך היום כולו? בשעת ויכוח, 'עקיצה', פגיעה? במפגש עם אנשים בעלי דעות מנוגדות לשלנו? האם וידינו שזו לא אימרה היוצאת רק מן השפה לחוץ? הרי זה מה שבעז"ה יקרב אלינו את הגאולה השלמה, ומי אינו חפץ כבר להיוושע מן הגלות המרה הזאת?
 
אך הבטיחו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה!" לא נאמר: "יזכה ויראה" בלשון עתיד. אלא: "זוכה ורואה", כפי מעשיו כך יזכה לראות ולהרגיש קרבת אלוקים והשראת השכינה. ויהי רצון שאור חדש יאיר השם יתברך על ציון ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו, אמן! 
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"