הדרך לסליחה

"רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵֽינִי מוֹחֵל לְכָל-מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי…" (מתוך קריאת שמע שעל המיטה).
 
* * *
 
תמיד חשבתי לעצמי, כאדם די סלחן, על כך שלא חוויתי ריב ממשי עם מישהו, למרות שזה נראה לי משהו בלתי נמנע – שאנשים, מסיבה זו או אחרת, מתרחקים אחד מהשני בזמנים מסוימים בחייהם.
 
אבל רגע, אני נזכרת במשהו. זה קרה כשהרגשתי בבירור איך הקשר עם חברה מסוימת 'התקרר'. עיקר המשקל שהוביל לקירור וצינון היחסים היו רגשותיה המעורבים של חברתי ליהדות, יותר מכל דבר אחר.
 
עכשיו, כשדברים כבר קרו, המצב הזה היה אתגר שהוביל למקום הרבה מעבר לאזור הנוח והמוכר לי, והיכולת שלי לסלוח הפכה למבחן קשה מאוד.
 
מישהי שמאוד כיבדתי, מהסיבות שרק היא יודעת, עשתה משהו שגרם לי צער וסבל רב. כמובן שזה השפיע על תחומים נוספים בחיי.
 
אחרי שהעניין נפתח, הבנתי – כפי שהתברר לי בדרך השכל – שהשם בעצם מנסה אותי. הנסיבות נראו, כלפי חוץ, כמשהו חריג לכל הדעות. והסובבים אותי דווקא תמכו בי, נתנו 'תוקף' לאיך שהדברים נראו בעיניי. בכל אופן, זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר וגם לא שינה את התוצאה.
 
וכך עשיתי תוכניות. 'יעל, תהיה חיובית' אמרתי לעצמי, זה חייב להיות רגע ה"לך לך" שלי, אולי אסע לישראל לכמה חודשים, ואולי לא. אולי אחפש עבודה אחרת, ואולי לא… כולם אומרים 'את נראית נהדר'… טוב, אתה יכול להרגיש נהדר ונפלא אם אתה לא מרגיש את המתח והלחץ שהייתי בו.
 
הזמן עף… המוח שלי ממשיך לרוץ, עובר על אותם אירועים. הגעתי למסקנה שהדברים לא כמו שהם צריכים להיות. החלטתי ללכת לרופא, זה לא אני, אני אפילו לא מצליחה להאמין שאני חושבת על זה, אבל אם הרופא ייתן לי כדורים אומרת כן, אבל אקבל זאת כסימן מהשם, אחרי הכל הכדורים האלה יעשו את הפעולה שלהם רק אם השם ירצה.
 
הזמן עף… האנרגיות מגיעות לדרגות גבוהות, אני מתחילה להרגיש את עצמי שוב.
 
הזמן עף… החברה ביקשה סליחה. סלחתי לה, אבל זה לא 'עבד' עלי – כי אני יודעת שלא באמת סלחתי לה אבל אני חייבת לקבל את זה. כשאנו רואות אחת את השנייה, אנו מחייכות במין מבוכה כזו, זה קשה לשתינו. אני מרגישה ששתינו היינו רוצות שדברים יחזרו למה שהיו.
 
יש לי יצר הרע מאוד 'דתי', הוא גר במאה שערים. הוא מזמין את עצמו תמיד בכל שבת, ואז 'מזמזם' לי ישר בתוך האוזן, דואג להזכיר לי מה קרה ואיך אותה חברה יכלה לעשות לי את זה ובלה בלה בלה…
 
'לך מכאן' אני אומרת לו, 'אתה הורס לי את השבת'. אבל היצר הרע שלי לא נופל למלכודת הזו. ועכשיו, הוא חוזר בגדול לקראת חודש אלול וראש השנה, אז אני מנסה לחשוב על תחבולה מקורית, אני מזמינה את היצר הרע להיכנס פנימה ומאפשרת לו לקשקש את כל מה שהוא רוצה, אני לא מנסה להילחם בו, ובאופן די מפתיע הוא נכנע ואני לא שומעת ממנו יותר.
 
עכשיו אני מבינה שישנו הבדל גדול מאוד בין מודעות שכלית לבין מודעות רגשית-רוחנית. עכשיו אני מבינה שגרמתי לעצמי סבל לא הכרחי מכיוון שהתכחשתי לעובדה שאוכל להרגיש רגשות חזקים כאלה, התכחשתי להרגשה של בגידה והפגנתי כעס מכיוון 'שאני זו שצודקת', 'אני המוסרית', כל כך 'דתייה' מכדי להרגיש רגשות כאלה.
 
הזמן עף… אני קוראת את ספרו של הרב שלום ארוש – בגן האמונה, והגעתי לנקודת עצירה. בדיוק קראתי משהו שאני רוצה להעיף הצידה אבל אני לא יכולה. אני מתחילה להבין שעשיתי את כל מה שלא הייתי צריכה לעשות: אף פעם לא דיברתי עם השם בזמן שזה קרה (יותר מדי עסוקה בלריב), לא ראיתי את מה שקרה כמסר מהשם, ניסיתי לפייס את חברתי, וכתוצאה, המצב רק החמיר, מעולם לא עשיתי תשובה, לא ראיתי איך המצב הזה הוא רק לטובה. וכן, אולי הייתה שאננות, או שביעות רצון מעצמי, במקום כלשהו.
 
הזמן עף… הדברים צפים על פני השטח ברגעים של גילוי לב. אני מדברת עם השם בצורה ישירה (התבודדות), למרות שבהתחלה היה לי מאוד קשה, כי הייתי כל כך רגילה לדבר עליו ולא איתו.
 
אני לא יודעת איך הדברים היו מתגלגלים אם הייתי משתמשת בכללי האמונה, שהרב שלום ארוש מציע בספרו, לפני המבחן הזה. יכול להיות שזו בכלל לא הנקודה. כי מה שלמדתי לאחר מכן – זה מה שחשוב. זו לא משימה קלה לקבל את העובדה שכל מה שהשם עושה – לטובה הוא עושה, שכל המבחנים האלה נשלחים לנו מהשם כדי לקרב אותנו אליו. אבל באמת, אנחנו לא צריכים לעשות מאמץ גדול. עשו כמה צעדים והוא כבר ישלים את הדרך אליכם.
 
לקח לי קצת זמן, אבל הכאב נעלם ומה שקרה הפך לזיכרון רחוק, מכיוון שהשם ניסה אותי בעוד דרכים, אבל עם האמונה הצלחתי לעמוד בניסיונות האלה. השם פתח דרך פרטית ואישית בשבילי לעבור בה, דרך שחשבתי שמעולם אינה קיימת או אפשרית.
 
עכשיו, כשאני מתפללת את תפילת 'קריאת שמע שעל המיטה', בה אנו אומרים שאנו סולחים ומוחלים לכל מי שהקניט אותנו,הכעיס או חטא נגדנו – הפנים של החברה שלי, שלרוב נראו בגודל לא רגיל, עכשיו נראות טוב יותר, עם הרגשת הערכה להשם שנתן לי את האתגר וההזדמנות הזו.
 
וכן, הצלחתי לסלוח לה… גם בלב שלי.