בגן החכמה עמודים 349-350

בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וּבָא אֶחָד וְאָמַר כַּנַּ”ל, שֶׁהַשֵּׁד שָׁלַח אַחֲרֵיהֶם, וְהַתָּם לֹא נִזְדַּעְזַע עַתָּה, וְלא הָיָה לוֹ שׁוּם פַּחַד כְּלָל מֵחֲמַת הַשְּׁמִירָה שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם כַּנַּ”ל…

עַתָּה שֶׁהַשֵּׁד שׁוֹלֵחַ אַחֲרֵיהֶם שׁוּב, לַמְרוֹת הַשְּׁמִירָה שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם, אוּלַי תִּתְעַרְעֵר הָאֱמוּנָה שֶׁל הַתָּם בַּשְּׁמִירָה שֶׁלּוֹ? לֹא וָלֹא. אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַתָּם הִיא אֱמוּנָה יַצִּיבָה. לַמְרוֹת שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהַגְּזֵרָה עֲדַיִן בְּעֵינָהּ, וְהַשֵּׁד מִתְעַקֵּשׁ לְקַחְתָּם, הַתָּם לֹא מִתְבַּלְבֵּל וְלֹא נִבְהָל – הַבַּעַל שֵׁם אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא יִפְחַד, וְהוּא לֹא פּוֹחֵד. וְזֶה מַה שֶּׁהָרַבִּי מַדְגִּישׁ, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שׁוּם פַּחַד כְּלָל, מֵחֲמַת הַשְּׁמִירָה שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם, כִּי בְּוַדַּאי הַשְּׁמִירָה הִיא שֶׁהוֹעִילָה לוֹ שֶׁלֹּא יִפְחַד, אֲבָל זֶה בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ בִּשְׁמִירָתוֹ.

עָנָה וְאָמַר לְהֶחָכָם, עַתָּה מָה אַתָּה אוֹמֵר?…

הַתָּם, שֶׁעַכְשָׁו הוּא בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, וּכְבָר אֵינוֹ מְבֹהָל כְּלָל, מִתְפַּנֶּה לְהִתְבּוֹנֵן בַּשְּׁקָרִים שֶׁל הֶחָכָם. הוּא כְּבָר הֵבִין שֶׁלֶּחָכָם אֵין שׁוּם תַּקָּנָה, וְיוֹתֵר אֵינוֹ מְנַסֶּה לְשַׁנּוֹת לוֹ אֶת הַהַשְׁקָפָה אוֹ לְהַסְבִּיר לוֹ מָה הָאֱמֶת. לְמַעֲשֶׂה, הוּא עָבַר לְמַצָּב שֶׁל צוֹפֶה מִן הַצַּד, וְהַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלּוֹ אֶל הֶחָכָם הֵן מְסֻיָּגוֹת. פָּשׁוּט מֵאַחַר וְהֶחָכָם נִמְצָא בִּמְחִצָּתוֹ, הוּא שׁוֹאֵל אוֹתוֹ מָה הֵם הַשְּׁקָרִים הַבָּאִים שֶׁיַּמְצִיא, וּמַה הֵם הַצְּעָדִים הַבָּאִים שֶׁלּוֹ, לְנֹכַח הָאִיּוּם הַנּוֹרָא שֶׁעוֹמֵד מֵעַל רֹאשׁוֹ.  

אָמַר: אוֹדִיעַ לְךָ, שֶׁיֵּשׁ לִי אָח, שֶׁהוּא עִמִּי בְּכַעַס, וְעָשָׂה מִרְמָה זוֹ כְּדֵי לְהַפְחִיד אוֹתִי…

הֶחָכָם מַמְצִיא הַמְצָאָה חֲדָשָׁה. עַכְשָׁו זֶה כְּבָר לֹא סְתָם אָחִיו שֶׁרוֹצֶה לְהִתְרָאוֹת עִמּוֹ, אֶלָּא הוּא בְּכַעַס עִמּוֹ, וְלָכֵן רוֹצֶה לְהַפְחִיד אוֹתוֹ…

הֶחָכָם מִסְתַּבֵּךְ בְּסִפּוּרֵי שְׁקָרִים בְּלִי שׁוּם טַעַם. מַדּוּעַ שֶׁיָּבוֹא אָחִיו כָּךְ בְּמִרְמָה? וְגַם אִם רוֹצֶה לְהִתְלוֹצֵץ עִמּוֹ, מַדּוּעַ הוּא בָּא בְּאִיּוּם כָּזֶה? וּמַדּוּעַ הוּא לֹא נִכְנָס כִּפְשׁוּטוֹ? הֲרֵי רָאִינוּ שֶׁאֵין שׁוּם בְּעָיָה לְהִכָּנֵס אֶל הַתָּם. וּמַדּוּעַ לֹא יְחַכֶּה לוֹ בַּחוּץ עַד שֶׁיֵּצֵא? וְאֵיךְ זֶה שֶׁבָּא פִּתְאֹם לְכָאן? מִנְיָן יָדַע שֶׁהֶחָכָם שָׁם? בְּקִצּוּר– בָּרוּר שֶׁאֵין לֶחָכָם שׁוּם אָח, וְהוּא אִבֵּד אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ לְגַמְרֵי. לָכֵן הָרַבִּי כָּתַב הַכֹּל בְּצוּרָה כָּזוֹ מוּזָרָה, שֶׁמַּמְצִיא כָּאֵלּוּ סִפּוּרִים מוּזָרִים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּתְאֹם אָח, וְהָאָח הַזֶּה רוֹצֶה לְרַמּוֹת אוֹתוֹ וּלְהַפְחִיד אוֹתוֹ וכו’.

לְמַעֲשֶׂה, כָּךְ הֵן כָּל הַהַמְצָאוֹת שֶׁל הַכּוֹפְרִים, שֶׁמַּמְצִיאִים כָּל מִינֵי תֵּאוֹרְיוֹת שֶׁאֵין לָהֶן שׁוּם שַׁחַר. תֵּאוֹרְיוֹת עַל קוֹפִים שֶׁנֶּהְפְּכוּ לִבְנֵי אָדָם, וְעוֹד הַמְצָאוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַזְכִּיר, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל לִכְפֹּר. אֶת כָּל הַתֵּאוֹרְיוֹת הָאֵלֶּה אֶפְשָׁר לִסְתֹּר בְּקַלֵּי קַלּוּת, אֶלָּא שֶׁבַּעֲלֵיהֶן כָּל כָּךְ רוֹצִים לִכְפֹּר, עַד שֶׁלֹּא זוֹ בִּלְבַד שֶׁאֵינָם מוּכָנִים לְהִתְבּוֹנֵן עַל הָאֱמֶת, עוֹד הֵם מַמְצִיאִים שְׁקָרִים וּשְׁטֻיּוֹת בִּשְׁבִיל לְהַצְדִּיק אֶת הַכְּפִירוֹת שֶׁלָּהֶם.

וְעָמַד (הֶחָכָם) וְשָׁאַל לְאוֹתוֹ שֶׁבָּא בִּשְׁבִילָם: וּמַה הוּא דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁשָּׁלַח אַחֲרֵינוּ? אֵיזֶה פָּנִים יֵשׁ לוֹ וְאֵיזֶה מַרְאֶה יֵשׁ לַשְּׂעָרוֹת שֶׁלּוֹ וְכוּ’ וְכַיּוֹצֵא, הֵשִׁיב לוֹ: כָּךְ וְכָךְ. עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר: רְאֵה, זֶה הוּא מַרְאֵה אָחִי הַנַּ”ל…

הֶחָכָם שׁוֹאֵל אֶת הַשָּׁלִיחַ, מָה הוּא מַרְאֵהוּ שֶׁל זֶה שֶׁשָּׁלַח אַחֲרֵיהֶם, וְזֶה מֵשִׁיב לוֹ: כָּךְ וְכָךְ. הָרַבִּי לֹא טוֹרֵחַ לְפָרֵט מָה הֵשִׁיב לוֹ, כִּי זֶה בָּרוּר, שֶׁכָּל מַה שֶּׁיַּגִּידוּ לוֹ, הוּא יֹאמַר: “כֵּן, כָּךְ נִרְאֶה אָחִי!”, כִּי הוּא כָּל כֻּלּוֹ שֶׁקֶר. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו הוּא כְּבָר רוֹעֵד מִפַּחַד, הוּא לֹא מְסֻגָּל לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת, שֶׁהוּא טוֹעֶה, וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ”ל: רְשָׁעִים, גַּם עַל פִּתְחוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם אֵינָם חוֹזְרִים בָּהֶם.