בגן החכמה עמודים 357-358

עוֹד הֶסְבֵּר: שֶׁהֲרֵי מֵרֹב הַיִּסּוּרִים שֶׁעָבַר וְעַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף נוֹשַׁע מִשָּׁנִים שֶׁל יִסּוּרִים, נִכְנַס בּוֹ פַּחַד לְהַמְשִׁיךְ לִכְפֹּר, כִּי הוּא יָדַע שֶׁאִם הוּא יִכְפֹּר, הוּא עָלוּל לַחֲזֹר לַגֵּיהִנֹּם, וְלָכֵן הוּא הָיָה חַיָּב לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ לְהַאֲמִין. וּמִכָּאן רוֹאִים אֶת מַעֲלַת הַיִּרְאָה לִכְפּוֹת אֶת רִשְׁעוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם. וְעוֹד הֶסְבֵּר: עַד עַתָּה לֹא הָיוּ לֶחָכָם שׁוּם זְכֻיּוֹת לְהִנָּצֵל עַל יָדָן מֵהַגֵּיהִנֹּם, וְרַק עַתָּה, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחוֹ לִבְחֹר אֶת מִי לְהוֹצִיא מֵהַגֵּיהִנֹּם, נִתְּנָה לוֹ מִשָּׁמַיִם הַיְכֹלֶת לְהַפְסִיק לִכְפֹּר וְלָצֵאת מֵהַגֵּיהִנֹּם.

עַל זֶה הַמַּעֲשֶׂה נֶאֶמְרָה הַתּוֹרָה (עיין ליקוטי מוהר”ן, חלק ב’, סימן י”ט) הַמְדַבֶּרֶת מֵחָכְמוֹת וּתְמִימוּת, שֶׁעִקַּר הַשְּׁלֵמוּת הוּא רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, וְעִנְיַן עֲמָלֵק, שֶׁהָיָה חָכָם וְכָפַר בָּעִקָּר וְכוּ’ עַיֵּן שָׁם עַל פָּסוּק (משלי כ”ד): שֶׁבַע” יִפּל” צַדִּיק” וְקָם” סוֹפֵי תֵּבוֹת עֲמָלֵ”ק כִּי עִקַּר כָּל הַנְּפִילוֹת הֵם עַל-יְדֵי חָכְמוֹת וְכוּ’, עַיֵּן שָׁם גַּם אֲגָג מִזֶּרַע עֲמָלֵק אַף-עַל-פִּי שֶׁרָאָה מַפַּלְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁבָּא שְׁמוּאֵל אֵצֶל שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, עֲדַיִן לֹא הָיָה מַאֲמִין כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל-א ט”ו): וַיֵּלֵךְ אֲגָג מַעֲדַנּוֹת וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: מְפַנְקָא, כִּי עֲדַיִן לֹא הֶאֱמִין בְּמַפַּלְתּוֹ, עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו סוֹף מַפַּלְתּוֹ, אָז: וַיֹּאמֶר: אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת, כִּי עַד עַתָּה לֹא הֶאֱמִין (שִׂים עֵינֶיךָ עַל הַמַּעֲשֶׂה, וְתָבִין פִּלְאֵי פְּלָאוֹת): וְאִם הַתְּפִלָּה אֵינָהּ כָּרָאוּי, הוּא מִנְעָל בִּשְׁלשָׁה קְצָווֹת, וְהָבֵן וְעַיֵּן עוֹד בְּסוֹף הַסֵּפֶר בְּפֵרוּשׁ הָרַב וְתִרְאֶה דְרוּשִׁים נִפְלָאִים.