תגידו שאני שווה משהו

התחושה הזוועתית של 'מה אני עושה
כאן' מטפסת ועולה, עד שמגיעה להרגשה
האיומה של 'אני מיותר'. קשה לנו, אבל
אנחנו תמיד מחפשים אישורים, מתחננים
שיגידו לנו שאנחנו שווים…
 
 
בדרך להיות עצמי, פרק 1
 
קרה לכם פעם שחשתם מגוחכים, אולי אפילו טיפשיים, מיותרים?
 
אולי מוכרת לכם גם התחושה הזוועתית של 'מה אני בעצם עושה כאן?'. חשתם כאילו תפסתם מקום של מישהו? נדחפתם לעניין לא לכם? חלפה בכם המחשבה של 'אני מעמיס על מישהו' או 'החבר'ה פה היו מעדיפים להיפטר מנוכחותי… אני בטוח!'
 
מן הסתם, אין בלקסיקון התחושות האנושיות איומה יותר מתחושת ה'מיותר'. אבל בכל פורום כמעט, חייב כאילו בהכרח להיות אחד לפחות שימלא את תפקיד המיותר, הטיפשי, או זה ש'נדחף' איכשהו לחדר. התפקיד המפוקפק הזה ממולא במסירות על ידי החלשלוש התורן. זה עלול להתחיל בערך כך: אתם מגיעים לאירוע, נתקלים באנשים ודמויות, מהנהנים לשלום, אומרים מילה. ואז מתחילים לזרום המסרים. 'למה בעצם באתי הנה'. 'תגיד, אולי אני מוזר'. מיטיבים את הלבוש, סוקרים את עצמכם מתוך חדר הבקרה שבמוח. הכל תקין אין חריגות. ובכל זאת, משהו לא שלם לכם עם עצמכם. אחר כך אתם פולטים משפט כלשהו שרגע לאחר מכן נראה לכם הכי מטופש בעולם. ההמשך הוא יירוט עצמי אכזרי.
 
השרשרת הזו עלולה להתחיל מהיתקלות רגעית עם אדם אחר המקרין עוצמה כלשהי. נדמה לנו אז, שלנו אין. אם אינני כמוהו, אז אני סתם כזה, עוד הולך על שתיים. זו עלולה להיות דמות שאנו רואים בה מתחרה שלנו. הוא מצליח בדיוק במשבצת אותה ניסינו לכבוש ולא ממש הצלחנו. השרשרת עשויה גם להתחיל מנקודת חולשה צדדית לגמרי. משהו שלא היינו מעלים בדמיון. אבל ככה זה.
 
בסך הכולל, אם להגדיר את התוצאה, תחושות ממשפחת חלישות הדעת משליכות אותנו החוצה מתוך עצמנו. כאילו שלפו אותנו באישון לילה מהשמיכה החמה, זרקו אותנו אל הרחוב ונעלו את הדלת. זהו, אתה בחוץ מעורטל מעצמך, לוטש עיניים נואשות למישהו שיאות לאסוף אותך, להכיל אותך, לקבל אותך ולהעניק לך את האישור המיוחל – בן אדם אתה שווה!
 
להיות שליו בחיק עצמך
 
אם דיברנו על תחושות איומות, הרי שהתחושה הטובה והפורייה ביותר היא תחושת השובע העצמי. אדם חש נוח במחיצת עצמו. שליו עם דמותו, לבושו, דיבורו, טבעיו וכל מה שמגלמת אישיותו. תחושה שכזו מעניקה בית חם לנפש. האדם מוגן בד' אמותיו, שבע ומקרין סיפוק אישי. אנשים שכאלה מפתחים חוש מגנוט מסוים. אנשים נמשכים למי שמקרין שלווה עצמית. אבל לא כולם יודעים מה הסיבה לכך.
 
נוטים לייחס את חוש המגנוט לעוצמה, מוצלחות, חברה'מניות או מעמד. כל ההגדרות נכונות, אך אף אחת מהן איננה הסיבה האמיתית. אדם מוצלח זו הגדרה לנתונים כלשהם. התוצאה היא, אדם החש סיפוק מפעולותיו. הוא שבע מעצמו. וזה מה שחשוב באמת. אם נחשוב מעט יותר, נגיע להבנה שאין אנשים מוצלחים בדיוק כפי שאין כאלו בלתי מוצלחים. יש בהחלט אנשים הרואים עצמם מיושמים היטב. ויש את מי שיחושו תמיד בלתי ממומשים, מיותרים או לא יוצלחים. וזו בדיוק הסיבה להיותם כאלה.
 
כעת ננסה להתמקד. האדם המוצלח הוא 'מואר'. מקרין משהו שגורם לאחרים לשוטט סביבו ולהתעניין בו. הבלתי מוצלח נחשב 'כבוי' וממילא לא מושך תשומת לב.
 
המטרה, כמובן, איננה למשוך אנשים ולמגנט את הסביבה, אלא להיפך – להפוך את עצמנו מ'ממוגנטים' עם לשון בחוץ, לאנשים שבעים החשים הכי נוח במחיצת עצמנו. וגם זו איננה התחנה הסופית. זוהי הכנה לחיי נפש תקינים המסוגלים להוות בסיס בריא לעבודת השם ותיקון המידות. אדם שבע – מרוכז יותר, מבולבל פחות ומסוגל לעשות את העבודה טוב יותר.
 
ויש כאן משהו נוסף. כשיש שובע פנימי, יש חיבור עם השם. והחיבור הזה הוא שיוצר את אפקט ההצלחה 'אדם מואר'.
 
בואו נרחיב מעט.  
 
בכל אדם שוכן חלק אלוק' ממעל. המרכיב הייחודי שניתן בו מאת בורא עולם. הנשמה האלוקית שבנו היא גם הייעוד האישי שלנו. זו בעצם משמעות חיינו. ההצדקה הצודקת ביותר לעצם קיומנו. את המשמעות הזו מחפש כל אדם. בדרך כלל כאישור חתום מסביבתו, מבקשים מחמאה, מצפים למילה טובה, תולים עיניים בתקווה לראות את עצמנו משתקפים באישוני העיניים שסביבנו כאנשים מרתקים, מעניינים ושווי ערך. אישור – לזה אנו זקוקים.
 
כעת חשוב לברר, והיה כאשר נקבל את האישור המיוחל, מה הוא בעצם יספק לנו?
 
פשוט ביותר, נדע שיש בנו את המשהו הזה. המרכיב הייחודי שיעשה אותנו מאושרים בחיק עצמנו. ובכן, אין צורך להפוך לצורך העניין לקבצן מקושש תשומת לב מכל עובר ושב. אם נלמד על עצמנו מעט יותר, נוכל להנפיק אישור שכזה בכוחות עצמנו.
 
שביב אלוקי – נקודת המרכז שלנו
 
כאמור, בכל אדם ממש יש בהכרח נקודת מרכז. שביב אלוקי חתיכה מבורא עולם. סביב אותו חלק אלוקות מתנהלת מערכת מורכבת של איברים וגידים, עצבים, כלי דם ומיליארדי תאים גנטיים. במקביל, קיים גם המישור הנפשי – רוחני. רגשות תחושות, מחשבות ויצרים. כל אלו מגלמים את יצירת הפלא – האדם. הציוד הכבד הזה ניתן לנו לצורך מטרה מאוד ברורה – על מנת לשרת את אותו חלק אלוקי ולסייע לו למלאות את ייעודו בעולם.
 
הדבר היפה ביותר בעולם היא נשמה אלוקית. אין דבר מושלם מבורא עולם. ואם הנשמה שפועמת בנו היא חתיכה ממנו, הרי שיופיה חייב להיות פשוט מרהיב. המרכיב המדהים הזה מושתל בכל יהודי, פועם בו בכל רגע. אבל לא כל אדם מודע לכך.
 
מטבע הדברים כשהעיניים רתוקות למחזה בטווח ראיה רחוק, הן לא רואות את המתחולל בשדה הראיה הקרוב. אם התודעה שלנו עסוקה במה שקורה בחוץ, אין דרך שנדע על מה שמתחולל בפנים. ניתן לומר שאנחנו מוותרים על עצמנו. עשינו זאת מזמן, ברגע שגילינו עניין מופרז בסביבתנו. אנחנו מוקסמים מדמויות מוחשיות ודמיוניות. הוגים באנשים, מחקים ומעריצים אישים ומאמצים דפוסי התנהגות וצורות הופעה. הנשמה שלנו כאילו שפוכה בחוץ. התודעה שלנו מתכחשת לאישיותנו ומפריזה בהערצה לזולת. והנשמה – הדבר היקר והנערץ באמת, נותרת בודדה וגלמודה. 
 
וכאן מגיעה התחושה האיומה ההיא.
 
האדם חש מיותר במחיצת עצמו. אין הוא מיותר בעיני חבריו. הסביבה לא רואה בו טיפש או 'דוחף אף'. המסרים הללו מכים בנו מבפנים. סימפטום של זילות עצמית. והוא מתחיל דווקא מתוך הרצון לקבל אישור מאחרים.
 
השלב הראשון במסע הוויתור העצמי הוא קיבוץ נדבות בקרב ידידים ומכרים. ברגע שמסרנו את גורל משמעות חיינו בידי מאן-דהו זולתנו, אנו נתונים לחסדיו, לסבלנותו ולתשומת ליבו. אנחנו אומללים. וגרוע מכך, ברגע שמתעוררת בנו הציפייה לאישורו של הזולת, כפרנו בחלק אלוק' האישי שלנו, הצהרנו כביכול שאין לנו בכל מרחבי עצמנו על מי לסמוך, במה להיאחז ומהיכן לינוק. 'אם לא יאמרו לי שאני שווה – אני אפס'.
 
שלב שני, בדרך כלל, הן המסקנות. עמדת המתנה היא מצב רגיש. אתה ממתין לאישור והציפייה הזו מפתחת חשדנות. אנחנו בוחנים את הזולת, מה הוא חושב עלינו, איך הוא מתייחס אלינו. חשדנות היא מתכון מושלם לפרשנות נעלבת. 'הוא בטח חושב ש…' ומכאן קצרה הדרך לתדמית שלילית מקסימה.
 
בשלב השלישי 'זלגנו' לגמרי מתוך עצמנו. מגששים במרחב כמו נשמה מעורטלת. כאן כבר מתפתחת תרעומת מסוימת – 'למה הוא לא מתייחס אלי?!'… 'למה כולם כאן כל כך שמחים?'… בקיצור, למה טוב לכולם בשעה שלנו לא.
 
במצב שכזה האדם לא מעלה על דעתו שהפתרון מונח במקום אחד בלבד – אך ורק ברשות עצמו.
 
יש בך הכל, רק תסכים עם זה!
 
אילו ידענו וזכרנו שיש בנו הכל. בורא עולם שתל בנו נשמה ערה, חיה, נקייה ומושלמת. יש בנו נקודת חיבור אל מקור אלוקי בלתי נדלה של כישרונות, הצלחות ושפע. איננו זקוקים לאישורו של אף אדם או מצב. התדמית שלנו איננה אמורה לשרת אף אדם. העסק שלנו מתנהל רק מול בורא עולם, כי אז היינו מאושרים בחיק עצמנו. היינו יכולים אז להשקיף על העולם ואנשיו ופשוט לפרגן לכולם הכל! – 'שיהיה לכם כל טוב אנשים נפלאים'… אדם מרוצה – מפרגן! הוא לא מאוים ואין לו צורך לאיים. זהו אדם מחובר, האדם המקושר באלוקיו. זוהי חירות. 
 
החזרה אל חיק עצמנו מתחילה אם כן משלב א'. איבדנו את הנקודה האישית שלנו ברגע שיצאנו לחפש אותה אצל מישהו אחר, ברגע בו ביקשנו לקבל אישור להצדקת קיומנו מהסובבים אותנו. התיקון יתחיל ברגע שנפסיק לחפש את הסיפוק שלנו אצל הזולת. ברגע בו נסכים שבורא עולם נתן בנו את ה-כ-ל. התובנה הזו תעודד אותנו לגייס את עצמנו עבור הנשמה האישית שלנו.
 
בשלב הבא, כדאי להתחיל ללמוד על עצמנו ועל הקשר האישי שלנו עם בורא עולם.  וזה מתחיל מבילוי אישי איכותי. להקשיב לקול האישי שלנו, להתנקות קצת מהסביבה ולהתמקד בקשר הפרטי שלנו עם בורא עולם.
 
המשך בעז"ה בשבוע הבא.