רפואה שלמה

זה כבר לא עניין של שכר ועונש,
אלא זה הטבע. והאדם, כפי מעשיו,
ממשיך עליו ברכה, פרנסה ורפואה
ועוד, או ההיפך.
 
 
אחת מתוך הברכות של תפילת 'שמונה עשרה' היא על הרפואה, אותה אנו מסיימים עם: "ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל". ונשאלת שאלה – מדוע אנו מצמצמים בשבחו של הבורא כשאנו משבחים אותו רק על רפואת עם ישראל, ולא משבחים את גדולת אלוקינו שהוא רופא כל היצורים? את האבסורד, כביכול, שיש בדבר אפשר להמחיש בדוגמא פשוטה: מה יותר משובח – רופא שעומד בראש מחלקה, או רופא שעומד בראש בית החולים כולו? התשובה ברורה. אם כן, כך גם ראוי, להבדיל, להיות עם הקב"ה – רופא כל הבריות כולן ולא רק של עמו ישראל בלבד.
 
אולם התשובה, כפי שנסביר ונרחיב בהמשך, היא שבח גדול ומיוחד דווקא כשהברכה היא על חולי עמו ישראל. אך כדי להבין זאת, עלינו לדעת מה כותב הזוהר הקדוש: הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם על פיה ולכן כל הטבע מתנהג על פי התורה, ובאופן טבעי, כל עבירה שעושים נגד התורה, הטבע נעשה נגד האדם.
 
דברים אלה כמובן שייכים רק לעם ישראל המצווים על קיום התורה. כאשר אדם מישראל עובר על התורה הוא גורם לחסרון או לפגם כנגד זה בעולם. שהרי, כל מצוות עשה מעוררת השפעה טובה בעולם, וכאשר אדם לא מקיים מצווה ממצוות 'עשה' בזה הוא גורם נזק בעולמות עליונים, דבר שגורר תגובת נגד של טבע העולם ולכן כל עבירה שורפת ומזיקה ממש, השם ירחם, כפי הפגם שפגם האדם.
 
מה זה אומר?
 
שזה כבר לא עניין של שכר ועונש, אלא זה הטבע. והאדם, כפי מעשיו, ממשיך עליו ברכה או ההיפך, חלילה, כמו שכתוב: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶתהַבְּרָכָהאֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וגו'" (דברים יא). למה הדבר דומה? לאדם שמכניס את ידו לאש ונשרף. האם יכולות להיות לו טענות על הכאב והכוויות, האם הוא יכול להאשים מישהו? לא. הוא מבין היטב שאין לו על מה להתרעם והוא לא יכול להאשים אף אחד. כך ממש כשאדם עובר על התורה – הוא נשרף… הטבע לא מטיב איתו ואף מזיק לו, כמו שכתוב: "תמוטט רשע רעה" (תהלים). הרעה של הרשע היא שממוטטת אותו. זה לא העונש, אלא העולם שמתנהג על פי התורה שעל ידה הוא נברא, ואלו הן תוצאות הכרחיות של התנהגותו של כל אדם.
 
כאשר אדם מגיע לדעת הנפלאה הזו הוא זוכה שתהיה לו יראת חטא אמיתית. הוא יודע שאם יעשה עבירות חלילה, על פי הטבע של העולם יגיע לו מה שהוא יקבל. יש עבירות שעל ידן הוא יאבד את הזיכרון שלו, או השמחה, או הזיווג שלו. אלו הן תוצאות, בצורה פשוטה וישירה, של החטא. וכן ההיפך – מידה טובה מרובה: על ידי קיום המצוות אדם ממשיך עליו השגחה פרטית של השם, ברכת השם ממש. פרנסתו באה לו בקלות וכן האלה. למה? כי כך נברא העולם, בטבע הזה שמתנהג על פי התורה, ומי ששומר את התורה העולם טוב איתו.
 
העבירות, אם כן, גורמות לנזק בגופו ובנפשו של האדם. זאת, משום שיש באדם רמ"ח איברים כנגד רמ"ח 'מצוות עשה', ושס"ה גידים כנגד שס"ה 'מצוות לא תעשה'. אצל יהודי שמופקד על קיום התורה באיבריו, כל חיותו והצדקת קיומו היא מקיום תרי"ג המצוות, לכן כשפוגם במצוות 'עשה' או 'לא תעשה' הוא פוגם בחיות של האיבר או מזיק לגיד שכנגד מצווה זו, וכך הוא נעשה חולה.
 
זה מסביר את מה שכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, ח"ב תורה ה): "יש סובלי חוליים שיש להם מכות מופלאות, והם סובלים החולי רק בגלל נפילת האמונה, ואלו הן מחלות שלא מועיל להם – לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות, וגם לא צעקות וגניחות וכדומה, כלום לא מועיל, כי פגמו באמונה, שהיא היסוד ולכל התורה כולה, והיא כוללת את כל התורה כולה". מי שפוגם במצוות כלשהי ונעשה חולה עכב כך, יכול להתרפא אם יעשה תשובה על אותו הפגם, אבל מי שפוגם בכלליות כל המצוות כולם, שזו האמונה, לא יועילו לו שום דבר, עד שיעשה תשובה בכלליות על יסוד האמונה שחסר אצלו".
 
רפואתו של יהודי, אם כן, תלויה אך ורק בתשובה שלו, ורק זה הוא הטבע האמיתי של רפואתו – לחזור למסלול קיום התורה שמשם חיותו, כי אותן 'רפואות' טבעיות – תרופות וכו', לא יכולות להועיל לו כל זמן שלא עשה תשובה.
 
זהו בעצם הנס הגדול של רפואת עם ישראל ועל זה אנו משבחים את הבורא: "רופא חולי עמו ישראל". כי אף על פי שבטבעו של יהודי לא תיתכן רפואתו כל זמן שלא עשה תשובה, למרות זאת, הבורא ברחמיו ממשיך רפואה כנגד הטבע וזה נס גדול ועצום. מה שאין כן ברפואות שאר אומות העולם שאינן מצוות על קיום התורה, אין ברפואתם שבח גדול, כי באמת, אין כל סיבה שהם יהיו חולים אם לא שמזיקים לעצמם בידיים ממש. ואמרו חז"ל שהחולי של אומות העולם זה בעיקר כדי שלא יזלזלו בעם ישראל. כי בעם ישראל רואים חולים רבים ואילו הם, אומות העולם, בריאים.
 
על פי עיקרון זה אפשר לבאר את סדר תפילת שמונה-עשרה בהקשר לברכת הרפואה בה אנו דנים:
 
"חננו מאיתך חכמה בינה ודעת" היא מהברכות הראשונות בתפילת שמונה-עשרה, והיא ההתחלה של כל ההתחלות – הדעת. לדעת את השם. השורש וההתחלה זה להאמין ולדעת שהשם הוא האלוקים – אין עוד מלבדו! הוא, ורק הוא, מנהיג את כל הבריאה כולה. אין שום טבע וחוקיות הכרחית מלבד רצונו של הבורא יתברך. ולדעת ולהאמין שהכל לטובה! זו נקראת דעת וזו ההתחלה של כל עבודת השם, ככתוב: "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶתאֱלֹקי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ וגו'" – קודם 'דע' ואחרי כן 'ועבדהו' (ד"ה א, כח).וכאשר יש לאדם דעת הוא כבר יכול לבקש "השיבנו אבינו לתורתך" (הברכה הבאה) כמו שראוי לבקש זאת. כי הוא כבר יודע ומבין את חשיבות ויקרת התורה – שיקרה היא מפנינים, כמו שכתוב: "הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים", "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" וכו'. אדם שמרגיש קצת את חשיבות התורה, שכל מילה בה שווה יותר מכל הון שבעולם, כאשר הוא מגיע לברכת "השיבנו" הוא באמת מבקש לשוב, בחשק ובכיסופים, כל אחד כפי הדעת שהוא משיג על חשיבות התורה. לעומת זאת, אדם שחסרה לו דעת ממלמל את המילים בלי לדעת מה הוא אומר, הוא לא מבין בכלל על איזה דבר יקר הוא עומד לבקש עכשיו.
 
כאשר אדם עם דעת מבקש "וקרבנו מלכנו לעבודתך", הוא יודע ש'עבודה' זו תפילה! הוא יודע מה רבי נחמן מברסלב כתב בעניין זה (שם, תורה פד): "דע, שעיקר התחברות ודבקות לה' יתברך הוא על ידי התפילה. כי התפילה היא שער שדרך שם נכנסים לה' יתברך, ומשם אשמודעין ליה (מכירים אותו)".ממילא הוא מבקש בכל ליבו: "קרבנו לעבודתך"! הוא מבקש לדבוק בבורא עולם בכל מילה של התפילה, ולא סתם לומר מילים יקרות כאלה כאילו היו כלום, חלילה.
 
ומי שיודע בבירור שאין עוד מלבדו יתברך מבקש באמת: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך"! הוא מבקש בכל ליבו לחזור בתשובה שלמה, שעיקרה להתנקות ממידת הגאווה, לדעת את האפסיות שלו. ואז, כשהוא מגיע לבקשת "סלח לנו אבינו כי חטאנו" הוא באמת מתכוון לזה – סלח לנו אבינו! למה? כי כבר קיבלנו את העונש הכי גדול שיש – לחטוא. זה פירוש: "כי חטאנו" – כי כבר נענשנו, התנתקנו מהטוב שלך על ידי החטא. כי עצם החטא, שמפריד את האדם מבוראו, הוא העונש הנורא ביותר שיש, בעיקר לאדם עם דעת שמבין שהחטא מנתק אותו מאור ונועם העולם, והוא מצטער גם על הזמן שהפסיד והיה מרוחק מהשם ונזוף. כל שכן, כשיודע אילו נזקים רוחניים וגשמיים נגרמים על ידי החטא, לכן הוא יודע שברגע שהוא חטא זה העונש הגדול בשבילו, והוא מבקש: "סלח לנו אבינו כי חטאנו" – סלח לנו, אבא יקר שבשמים, שהסחנו את דעתנו ממך אפילו לרגע ועל זה קיבלנו את העונש לחטוא.
 
כך גם עם הברכה: "ראה נא בעניינו וריבה ריבנו וגאלנו גאולה שלמה כו''. אחרי בקשת הסליחה אדם כבר יודע שעיקר הגאולה היא ממידת הגאווה ממנה באות כל הצרות, לכן הוא מבקש מהבורא: "וריבה ריבנו" – שהשם יילחם ויריב עם המחשבות של ישות וגאווה של 'אני מציאות' ו'אני ואני ואני'… שהשם יתברך יילחם עם כל הבלבולים, עם הרדיפה וההאשמה העצמית הבלתי פוסקת, כך שנוכל באמת לחיות את האפסיות שלנו, לדעת את מקומנו. זאת הגאולה האמיתית.
 
ואז, אנו מבקשים גם "רפאנו" (ברכת הרפואה איתה פתחנו את המאמר). לכאורה, כבר לא היה צריך לבקש על הרפואה, שהרי כבר ביקשנו דעת ותשובה שלמה, סליחה ומחילה וגם את הגאולה לצאת מהגאווה – ומי שזוכה לזה, כלומר לתשובה שלמה, חייב להתרפא בלי שום השתדלות כלל, כפי שהבנו, שכל רפואת עמו ישראל היא רק על ידי ששבים למסלול של התורה, אז למה בכל זאת לבקש על הרפואה?
 
כולנו יודעים היטב שעדיין לא עשינו תשובה שלמה ועדיין לא שבנו למסלול בשלמות, לכן אנו מבקשים, למרות הכל, שהשם יעשה איתנו ניסים לפנים משורת הדין וירפא אותנו, ישנה את הטבע האמיתי וירפא אותנו מעל הטבע למרות שלא שבנו עדיין למסלול. זה מסביר את כפילות המילים שמופיעות בברכה: "רפאנו ונרפא". אנו כופלים ומבקשים שהרפואות שהשם שולח לנו יועילו, כי על פי הטבע הן לא יכולות להועיל מכיוון שלא שבנו בתשובה, לכן אנו צריכים לכפול, להתחנן ולבקש שהשם יעשה נס ונרפא על ידי הרפואות.
 
אם כן, עיקר ההשתדלות של כל אחד מאיתנו בעולם הזה צריכה להיות לשוב אל השם בתשובה שלמה. זו הרפואה האמיתית לכל המחלות – בגשמיות וברוחניות. זה התיקון לכל חסרון שיש לאדם. כי כל מה שעובר עלינו הוא אך ורק בגלל שסטינו מהדרך הטובה שהשם נתן לנו, כמו שהשם מבקש מאיתנו באהבה רבה: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו"! יהי רצון שמעתה נתחזק ללכת בדרך התורה ונחזור בתשובה שלמה, כך נזכה שתימשך עלינו רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל, והגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.