מקום בתוך עצמי

כל עוד לא נכיר באישיות שלנו ולא
נקבל את עצמנו באמון מוחלט, זאת
הכרזת מרד על אישיותנו. ברוב
הפעמים זה קורה כשהתודעה שלנו
מתהפנטת מאישיות אחרת.
 
 
בדרך להיות עצמי, פרק 2
 
בואו ננסה להציץ פנימה אל נבכי הדמות המגלמת אותנו. לימוד עצמנו יסייע לנו בדרך למילוי התפקיד האישי שלנו. המצב האידיאלי ביותר בחיי הנפש הוא מימוש עצמי, ואת הדבר הזה מחפש כל בן אנוש. ואם כך, הרי שהסיבה לכל תחושה שלילית ולא נעימה נובעת בהכרח מחסרון כלשהו בתחום הזה.
 
אנחנו מכירים תחושות שונות בחיים – מצבי עלייה ומצבי דעיכה, תקופות פוריות, ואחרות – יבשות ודלות. הנפש שלנו מצויה בתנועה מתמדת, פעמים היא פעילה, ערנית ומתקשרת. ולפעמים, מסתגרת בתוך עצמה, מתכווצת ומתבצרת. לאור הדברים שלמדנו בפרק הקודם, ניתן לומר שהמצב האידיאלי ביותר, הוא היותנו בתוך עצמנו, שלמים עם מי שאנחנו ומאיישים את המקום הפרטי שהעניק לנו בורא עולם, כלומר את אישיותנו שלנו. המצב ההפוך הוא, הימצאות מחוץ לגבולות עצמנו, מעורטלים מאישיותנו. וממילא, מחזרים על פתחי אחרים, ממתינים לייחס, תשומת לב ואישור.
 
את ההגדרה הזו כדאי להרחיב.
 
חיים – הרמוניה של נשמה וגוף
 
המילה 'חיים' נהגת אלף פעמים ביום בכל הקשר אפשרי, והחיים עצמם, האם שאלנו את עצמנו אי פעם מה הם? ובכן, לחז"ל יש הגדרה. חיים הם שילוב של נשמה בגוף. היצירה המדהימה הזו, המשלבת את הבלתי אפשרי, היא המגלמת את המושג 'חיים'. נשמה מהשמים, רוחנית ואלוקית. גוף מהארץ, חומרי מגושם ובכלל לא רוחני. כשהזוג הזה נפגש ויוצר הוויה משותפת יש לנו חיים.
 
בהסתכלות שכזו, החיים אינם מונח סתמי. הם קיימים באינספור ערכים, איכויות ומצבים. חיים עשויים להיות חלקיים, על גבול הכמעט והבערך. יש אנשים שתמצית חייהם היא היותם בלתי מתים. הם אינם חיים, הם רק אינם מתים! החיים הם שידוך, וכמו בכל שידוך ההצלחה נמדדת באחוזים. אנחנו חיים בדיוק כמניין האחוזים בהם אנו מבלים בתוך עצמנו. אם חיים הם שילוב של נשמה בגוף, הרי שככל שהנשמה תהיה מעורה ומחוברת בגוף המגלם אותה, כך החיים יהיו מלאים יותר ואיכותיים. נמצאנו למדים, שהחיים הם הרמוניה של נשמה בגוף, וככל שהחיבור הזה שלם יותר כך החיים שלמים יותר.
 
כעת נשאלת השאלה, איך בדיוק יוצרים הרמוניה שכזו?
 
ובכן, את השידוך בין הנשמה לגוף עשה עבורנו בורא עולם, ובכל ברכת 'אשר יצר' אנחנו מודים לו על כך במילים 'ומפליא לעשות', על פי המפרשים הפלא הוא שילוב של נשמה רוחנית בגוף חומרי. החיבור נעשה עבורנו, אולם השמירה עליו מסורה בידינו. אז לפני שמדברים על שיפורים בהרמוניית נשמה-גוף, כדאי שנכיר את הסיבות שעלולות לשבש את החיבור.
 
המרכיב האישי ביותר שלנו
 
הנשמה שבנו היא האישיות האמיתית שלנו, כשאומרים 'אני', בהחלט לא מתכוונים לגוף, לא ליד לא לרגל וגם לא לראש. הביטוי האישי ביותר הוא 'אני' והוא מתייחס לנשמה. האישיות היא המרכיב המשמעותי ביותר בנו. הרכיב הזה מוקף בשלל מרכיבי עזר דוגמת רגשות, תחושות, כישורים, רמת משכל ועוד. כל אלו מרוכזים בגוף חומרי המוקף במשפחה וסביבה אנושית, מתגורר בבית מסוים הממוקם ברחוב כלשהו בעיר ומדינה שעל פני כדור הארץ. בדרך כלל מרוכזת ההתעניינות שלנו במרכיבים הססגוניים שמקיפים אותו. הנקודה הפנימית והמשמעותית ביותר – האישיות שלנו, לפעמים נשכחת ומוזנחת בתוך אביזרי העזר שלה.
 
תפקידו של יהודי הוא להזמין את נשמתו להתגורר בגופו. למלא את המקום שהוכן עבורה, את כל חדרי ליבו, מחשבותיו, תחושותיו ורגשותיו. חיים מלאים הם שילוב מלא של נשמה בגוף. מצב שכזה ייתכן רק בשעה שהנשמה תחוש בנוח במחיצת הגוף, תמלא את כל כולו ולא תחוש מאוימת. לשם כך יש כמובן לשמור את הגוף ממעשים ומחשבות שהנשמה לא תסבול.
 
ויש פרט נוסף. הרמוניה עשויה להתקיים רק בשעה ששני השותפים יחושו בנוח יחד, יקבלו אחד את השני ויאמינו ביעוד המשותף. זה מה שאמור להתחולל בינינו לבין עצמנו. כל עוד לא נכיר באישיותנו שלנו, כל עוד לא נקבל את עצמנו באמון מוחלט, לא נהיה שלמים עם עצמנו. במצב שכזה האדם מכריז מרד על אישיותו. גופו, מחשבותיו ורגשותיו אינם מוכנים לקבל אותו עצמו. זה מה שקורה לנו כשהתודעה שלנו נעשית מהופנטת מאישיות אחרת.
 
אם נבדוק את עצמנו, נגלה בהכרח שכל תחושה רעה, פגיעה, עלבון ומסכנות, נולדו בעקבות מפגש עם נקודה אישית מוצלחת של מישהו אחר. ברגע שהסחנו דעת מעצמנו וויתרנו על החלק האישי ביותר בנו, האישיות שלנו הפכה חסרת בית. וזו תחושה נוראה בהחלט.
 
האמונה בעצמנו כיסוד לאמונה בהשם
 
חיים מלאים נשיג, אם כן, בשעה שנצליח להכניס את עצמנו שוב אל תוך דמותנו. כשנקבל את עצמנו ונסכים לשרת את המטרה האישית שהועיד עבורנו בורא עולם. לשם כך אנו מוכרחים קודם להאמין בעצמנו.
 
המושג 'אמונה' מתקשר כמובן מאליו עם דת ובורא. וזה נכון. אך האמונה בהשם, כפי שמגלה רבי נתן מברסלב, אינה יכולה להתקיים ללא אמונה בחכמים (אמונת חכמים) ואמונת האדם בעצמו. כן, לא רק שזו איננה סתירה, האמונה בעצמנו היא היא המפתח לאמונה מוחלטת בהשם.
 
אמונה בעצמנו, משמעה, אמונה ביעוד שהעניק לנו בורא עולם. כפי שלמדנו, הדבר האישי ביותר שלנו היא הנשמה – חלק אלוק' ממעל, חתיכה מהבורא. האמונה בעצמנו היא ההסכמה וההכרה באותו חלק, בייעודו, ייחודיותו ונצחיותו. עד כדי כך חיונית אמונת האדם בעצמו, שהחטא הראשון בתבל אירע בעקבות חולשה כלשהי באמונה הזו. אדם הראשון, הנברא הקדום ביותר, מעשה ידיו של בורא עולם החי חיי רוח מוחלטים בגן עדן, נכשל באופן מוזר כל כך מאכילת עץ הדעת. מה שהוביל לאותו חטא נורא, מסביר רבי נתן, היא חלישות דעת. אדם הראשון, עם כל מעלתו, לא היה מודע מספיק למעמדו, לייחודיותו. אילו האמין בעצמו באמת לעולם לא היה נכשל. מבהיל!
 
ברגע שהאמונה התרופפה, התערער גם הקשר בין הנשמה לגוף. מאז חטא אדם הראשון הנשמה והגוף אינם מחוברים לגמרי. האדם הוא יצירה מורכבת ממאבק נמשך של חומר ורוח, סובל וכואב ומתייגע.
 
התיקון לחטא עץ הדעת נעשה באותה המטבע – אמונה בעצמנו. ככל שנעצים את האמונה בחשיבותה של הנשמה שנפח בנו בורא עולם, כך נחדש את השלום הקדום בין הרוח והחומר, נניח לנשמה לחוש בקרבנו בנוח. והיא מצידה, תמלא אותנו בנדיבות, תחדור לכל חלק חיים, לכל תחושה, מחשבה רצון ומעשה. אבל לשם כך יש לשנן ולזכור היטב עד כמה חיונית האמונה בעצמנו. אילו ידענו עד היכן הדברים מגיעים, היינו מקדישים לעבודה הזו שעות רבות. יושבים עם עצמנו, מדברים על כך עם ריבונו של עולם, מחפשים חומר נוסף בספרים הקדושים, מדברים עם חברים ומשתדלים להעניק לנקודה האישית שלנו את המזון הזקוק לה.
 
ויש לתיקון הזה גם מרכיב של 'סור מרע'. עלינו לנקוט כללי זהירות שלא נאבד את שלום הבית הפנימי שלנו. הזכרנו קודם שמאחורי כל תחושת עליבות פנימית עומד בהכרח מפגש כלשהו עם מוצלחות של מישהו זולתנו. אנו חולקים את חיינו בעולם הזה עם עוד 'נשמות טובות', אנשים רבים סובבים אותנו, לכל אדם ייעוד משלו, כישורים ויכולות. לכל אדם אישיות פנימית. כל אדם הוא בית מקדש להשראה אלוקית. בשום אופן אסור לנו לזנוח את בית המקדש פרטי שלנו ולהפוך כוהנים בבית מקדש אחר! ריבונו של עולם העניק לנו נשמה ודמות שתכיל אותה. ועל מנת לשמר את ההרמוניה הזו אסור לנו להסיח דעת, חייבים להיות מרוכזים, מחוברים וחזקים. האמונה בבורא עולם מחייבת אותנו להאמין ביצירה המופלאה, נזר הבריאה, האדם – אנחנו.