הולך ואור

חוזר אל הנרות ומביט בהם שוב. נפרד
לאט, פוקח עיניים ואז סוגר, עוצם, אוצר
את השלהבות הקטנות בזיכרון, ומתפלל
שאזכה לראות אותן מנצנצות כל השנה.

נר שמיני.
 
אני עומד מול החנוכייה המלאה בנרות. שמונה שלהבות מרצדות ומחייכות אלי, ואני מביט בהן מוקסם, מרותק, שיא חנוכה. הכל מלא באור.
 
אבל כמעט בה בעת, עולה תחושה של צער, אפילו כאב. זהו, נגמר, מהר מדי. מחר החנוכייה תעמוד ריקה, ומשמונה נרות דולקים לא ידלוק אפילו אחד. ננחת חזרה למציאות הרגילה והחורפית, לשגרה. הפער קשה. פתאום אני מבין טוב יותר את בית שמאי שמרגילים את האדם לאט לאט לפרידה מהאור, פוחת והולך, וכשנשאר רק נר אחד, אפשר לומר שהתרגלנו לכך שצריך להיפרד, כי כל כיום הזכירו לנו את זה, אז הרבה יותר פשוט.

'ח' נרות והלכה כבית הלל', אני מדקלם לעצמי את ראשי התיבות. האם בית הלל לא היו מודעים לפער הזה? האם לא חששו ממנו? האם לא חשבו על היום שאחרי חנוכה?
 
הנרות שמולי ממשיכים לדלוק, שואבים את השמן לאט לאט, מנצנצים לי שהם סוברים כבית הלל, ואף על פי כן אין כאן ממה לחשוש.

מחלוקתם הידועה של בית שמאי ובית הלל לגבי אופן הדלקת נרות חנוכה – האם מוסיף והולך כדברי בית הלל או פוחת והולך כדברי בית שמאי – מסתירה בתוכה מחלוקת עקרונית איך להתייחס לנס חנוכה, ומהי תשומת הלב המתבקשת.

למעשה, הספירות השונות של בית הלל ובית שמאי יש בהן כדי לברר את יסוד ההבדל בתפישות.

בית שמאי מונים מהסוף להתחלה. המיוחד בספירה כזו הוא שהיעד ידוע. היעד קבוע מראש וניתן לספור את הימים אשר חולפים עד אשר נגיע אליו. מהו היעד של בית שמאי? נראה על פניו כי היעד הזה הוא היום התשיעי, זה היום בו נדליק אפס נרות, מפני שהנס חדל, ושבנו להדליק את המנורה בשמן טבעי, שלא על ידי נס. בית שמאי מדגישים איפה את הארעיות של הנס, ואת הרצון לחזור חזרה לעולם החוקים אותם קבע הבורא, עולם הדין, כשהנס מהווה רק גשר לחזור אליו, אל העולם הממשי והטבעי.

בית הלל לעומתם, מדגישים דווקא את החסד והקרבה האלוקית שנתגלתה בתוך ימי הנס הללו. בכל יום הלכה והתגברה תחושת קרבת השם, החן והארת הפנים האלוקית הלכו והתעצמו בכל יום שבו הנס המשיך, והשמן דלק, הרבה מעבר לאיכות הפיזיקאלית שלו.

היעד של בית שמאי הוא החזרה לעולם הטבע. הבריחה לעולם הנס היא מסוכנת לדידם. מי ירצה לחזור לעולם הטבע לאחר החום הנעים של הנס? מי ירצה להיכנס לארץ ישראל הטבעית לאחר שנות המדבר הניסיות?! לכן, למען הסר ספק, מזכירים לנו בית שמאי מיד בתחילת החג מהו היעד. היעד והוא, לחזור חזרה אל עולם הטבע, בו השמן מופק באמצעים טבעיים, לשם אנו חותרים.

ובית הלל? וכי אין הם חוששים לעניין זה? חוששים גם חוששים, ודווקא בשל כך הם מדגישים את הנס!

כי מהו בעצם ההבדל בין נס לטבע? זה נעשה מכוח מי שאמר והיה העולם וזה נעשה מאותו אדון בדיוק. כל ההבדל הוא בתדירות. למעשה, טבע הוא נס שקורה תמיד. אמנם לנו הדברים נראים כסתירה, מה שמתרחש תמיד הריהו טבעי, מובן, צפוי. אך לאמיתו של דבר אין זה כך. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אנו אומרים. ריבונו של עולם הוא גם מחדש וגם תמיד. כל יום מחדש. אמנם כדי שלא נתלבט בכל יום מחדש מאיזה צד השמש תזרח היום, אז ארגן הקדוש-ברוך-הוא את הניסים לפי חוקים, לנוחות הקהל, אך זה מעשה השם בדיוק כמו נס שחמק מן החוקים.

הבעיה היא, שאנו הולכים צעד אחד רחוק מדי ומייחסים לנס הנסתר בטבע כוח עצמאי משלו, כי "אלו הם חוקי הטבע" וכיוצא בזה, אך באמת – אין זה טבע כי אם נס, נס שקורה כל יום.

יש אנשים שחיים כך, בתודעה גמורה שלא המבנה המולקולארי הוא זה שגורם לחומר להיות מה שהוא, אלא דבר השם שאמר לחומר להתארגן במבנה הזה הוא היוצר את תכונותיו.
 
"ערב שבת אחת ראה (רבי חנינא בן דוסא) את בתו שהיא עצובה, אמר לה: למה את עצובה? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק! תנא היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה".

לרבי חנינא ברור שהשמן דולק, כי בכל יום הקדוש-ברוך-הוא מחדש בו את תכונת ההדלקה. כך הוא חי, ואם כך גם החומץ יכול לדלוק אם רק יאמר לו בוראו.

בית הלל מדגישים את הנס, את ההתערבות האלוקית בבריאה, ובכך מחדדים מאוד את חושינו לשים לב גם לנסים הנסתרים, אלו של היום התשיעי, פרנסה שנמצאה, ילד חדש שנולד, שיעור שהצליח, גשם שיורד ומרווה את הארץ. העין המאומנת בהבטה בנרות חנוכה תדע לזהות גם שם את הנס, חבוי, מסתתר, אבל קיים.
 
חוזר אל הנרות ומביט בהם שוב. נפרד לאט לאט, פוקח עיניים ואז סוגר, עוצם, אוצר את השלהבות הקטנות טוב טוב בזיכרון, ומתפלל שאזכה לראות אותן מנצנצות לי כל השנה, בתוך המעשים הרגילים, עד שנשוב להיפגש באור ובטוב בשנה הבאה.