לא ממש איצי-ביצי עכביש

זה קרה בדיוק כשהייתי בשיחה עם
חברה, האוזן שלה כמעט עפה מהמקום
כשהתחלתי לצרוח בהיסטריה "תסגרו
את הדלת!". איצי-ביצי עכביש? לא ממש!
 
 
עמדתי והסתכלתי על העתק מדויק, גדול, ומה שאפשר לתאר כעכביש מפלסטיק מכוער. כזה שאחים אוהבים לענות איתו את אחותם הקטנה…
 
מוזר, חשבתי לעצמי כשהסתכלתי על הפינה בחדר של הבנות. הוא לא כל כך התאים לעיצוב של החדר – וילונות ורודים וכריות מעוצבות שבנות אוהבות, מפוזרות על המיטה, משהו ששתי בנות ממש לא היו הופכות לחלק מהתפאורה של חדרן.
 
זימנתי את הקטנה לחקירה.
 
"הבאת את זה מהגן?" שאלתי כשהיא בחנה את הדגימה המכוערת בפינת החדר. היא הנידה בראשה לשלילה.
 
"את בטוחה?" שאלתי שוב. והיא שוב הנידה את ראשה בשלילה ורצה לשחק בחוץ.
 
אולי אני רק רואה דברים, חשבתי לעצמי, ואולי זה רק סיפור מעשייה מסובך, איזו תעלומה מסתורית… אמממממ…. משהו פתאום הסיח את דעתי, משהו אחר שיש לי על הראש, חלק בלתי נפרד מסדר היום. עזבתי את החדר ושכחתי מכל העניין.
 
מאוחר יותר, נכנסתי שוב לחדר ושאלתי את בתי הגדולה על העכביש. היא ישבה עם חברתה בחדר, ואני הצבעתי על מה שהיה עכשיו פינה ריקה, שואלת אם היא ראתה שם משהו. מבט חלול וחסר הבעה רק העמיק את התעלומה. היא לא ראתה שום עכביש מפלסטיק, ועכשיו גם אני לא. המצח נחרש מקמטים וממחשבות… איכס, אם הדבר הזה הוא עכביש אמיתי, חי והולך, ולא החיקוי מפלסטיק?…. המחשבות הפכו לנוסחאות שקדחו במוח, אבל החלטתי שהשם הוא זה שמנהל את העולם ולי יש מספיק דברים לעשות ולא לדאוג בגלל עכביש מפלסטיק, שכבר נמצא בגדר השערה גדולה, שיכול להיות גם סיפור מעשייה עלום ואולי אפילו כלום! את מסתוריות העכביש תייקתי לטיפול בזמן אחר והמשכתי עם היום שלי…
 
או כך חשבתי.
 
סטייה קלה מהנושא. פעם הצטרפתי לשיעורי כתיבה. באחד מהם כתבתי סיפור על מקרה מסוים שבאמת קרה. היה זה מקרה טראגי-קומי, ואחת התגובות שקיבלתי מהמורה הייתה: "את לא יכולה לכתוב על החיים שלך כאילו הם סרט מצויר…"
 
טוב, חשבתי לעצמי, לפעמים החיים שלי באמת נדמים לסרט מצויר הרבה יותר מהמציאות שבהם, אבל אם זו הדרך שבה השם מחליט 'להקרין' את חיי, מה אני יכולה לעשות? אני פשוט מתארת את העובדות. לכן מה שקרה בהמשך נראה כמו עוד פרק מהקומדיה של חיי….
 
הצרחות שהגיעו מכיוון החדר של הבנות אישרו את זה, ובראשי, לפני ששתי בנות נסערות ברחו מהזירה, כבר הבנתי – לא היה זה עכביש מפלסטיק. העכביש הזה לא רק מכוער (סליחה השם, אבל אין לי דרך אחרת לתאר אותו) אלא גם אמיתי!
 
זה קרה בדיוק כשהייתי בשיחה עם חברה, האוזן שלה כמעט עפה מהמקום כשהתחלתי לצרוח בהיסטריה "תסגרו את הדלת!". כולם רצו מפה לשם, קפצו למעלה ולמטה. המחשבה שתינוק טרנטולה (כך זה היה נראה) ישוטט לנו כאן כאילו היה זה ביתו…. ובין כל הצרחות, האמיצים שבינינו (אני לא אחת מהם) הצליחו לשים כלי פלסטיק על העכביש מפלסטיק, שעכשיו התברר שהוא אמיתי, וסגרו את הדלת.
 
"מה עכשיו?" שאלתי כשאני מנסה להשתלט על עצמי.
 
"תתקשרי ללוכד הנחשים", הציעה חברתה של בתי.
 
למה לא אני חשבתי על זה?…
 
לא במקרה, אנו גרים באחד המקומות היפים של ארץ ישראל, עיר יפה בהרי יהודה. בנוסף לחלק היפה של המקום, השכונה בה אנו גרים חולקת את מקומה עם כל מיני זוחלים והולכים על שמונה למיניהם. כן, ויש לנו צדיק שגר לידינו שעושה חסד עם אנשי הקהילה, לוכד נחשים בשמו המקצועי, בכל שעות היום והלילה, כולל שבת. מה מה זה עכביש 'קטן', חשבתי, לעומת נחש?! חיפשתי בספר הטלפונים ומצאתי את מספר הטלפון שלו, ולמזלי, הוא ענה.
 
אחרי כל ההסברים, הטקסיות והרשמיות, אחרי העברת האינפורמציה הרלוונטית, הוא אמר לי שהוא יגיע אלינו תוך דקות ספורות. נשימת רווחה השתחררה לחלל האוויר. בינתיים, ביקשתי מהאמיצים שבינינו (לא אני) לבדוק מה קורה עם העכביש, כשאת הדקות המובילות לישועה ספרתי בעצבנות-משהו.
 
לוכד הנחשים הגיע, מלווה באשתו המסורה, וכמעט חצי מדיירי הבניין. כולם חיכו בסלון כשלוכד הנחשים לבש את הכפפות המיוחדות למשימה שכזו. ואחרי שהצטייד בעוד כמה אביזרים ללוחמה בעכבישים, הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת.
 
מה השאלה. הסרטתי את האירוע לטובת הארכיון המשפחתי, בעיקר לבוגרים בנינו שלא היו שם. וגם, להראות לבעלי כשיגיע הביתה, כי באותו רגע הוא לא הבין למה היה צריך להטריח את לוכד הנחשים בגלל 'עכביש קטן'.
 
הדקות עברו, ולא היה שום סימן מלוכד הנחשים, וגם לא מהממש לא איצי-ביצי עכביש. חיכינו. וחיכינו עוד. ובדיוק כשחשבתי שאולי אצטרך להזעיק תגבורת ללוכד הנחשים, הדלת נפתחה. והנה, שם עמד לוכד הנחשים, שעכשיו גם נהיה לוכד עכבישים, מחזיק בצנצנת הפלסטיק את העכביש בעמידת המנצח המוכרת.
 
שלוש פעמים 'כיפאק הי' ללוכד הנחשים-עכבישים…
 
ואחרי שבחן את העכביש, הוא אמר בנחישות שאמנם הוא לא ארסי אבל אם היה נושך מישהו זה היה עושה זיהום לא נעים בגופו של הננשך. איכס! וגם, החלטה נוספת שהתקבלה באותה התכנסות הייתה, שברור לכולם שהעכביש הזה הוא "מזכרת", או אורח לא רצוי (איך שתרצו) מהשבת הקודמת של בתי בצפון. המזוודה שלה הייתה עדיין בחדר, שם העכביש נצפה תחילה, ברגע שהתוודענו זה לזו.
 
אחרי שההתרגשות חלפה והעכביש הוצא החוצה על ידי השכן הגיבור שלנו, וכל השכנים התפזרו איש לביתו, היה לי זמן לחשוב קצת על דרכיו הנפלאות של השם, ועל איך שכל כך הרבה דברים שיכלו להסתיים לא טוב – פשוט לא קרו! אנו נוטים להתמקד כל הזמן במה שלא בסדר בחיינו, אבל כמה פעמים אנו עוצרים ואומרים: "אבא, זה היה יכול להיגמר רע! תודה רבה לך!"?
 
אני חושבת על כל הדברים שיכלו להשתבש בסנריו של הלא כל כך איצי-ביצי עכביש. אם הייתי מרימה את ה'עכביש פלסטיק' הזה לאבחון מקרוב? מה היה קורה אם הוא היה נושך את אחד הילדים, במיוחד בלילה, כשכולם ישנים? חלק מהמיטות נפתחות והתחתית די קרובה לרצפה… מה היה קורה אם לא הייתי מגלה אותו באותה פינה, או שהבנות לא היו בחדר, עדות צרחנית לממצא לפני שהוא היה בורח למקום אחר… מה אם… מה אם…
 
כל "התקריות" האלה, שהן ללא כל ספק בהשגחה הפרטית של השם עלינו, הן מסר של השם אלינו: "אתם רואים, אני ממש כאן, מוודא שמה שהיה יכול להיות רע לא קרה!". כמה פעמים יצאנו ממצבים ואמרנו "וואו! זה היה קרוב!"? כמה פעמים הסתכלנו לשמים ונתנו את הקרדיט למי שהקרדיט שלו – בורא עולם, שמסדר את הדברים כדי שנוכל להבין שהוא שם, מוודא שהכל בטוח וטוב לנו? כמה פעמים אמרנו באמת "תודה רבה לך השם יתברך שריחמת עלי גם אם אני לא ראוי לזה. תודה אבא על כל הדברים הטובים שאתה עושה…"?
 
עכביש יכול להיות כלי נפלא לראות את יד השם בחיינו. השם ברא את הכל, מעכבישים, עד ללוכדי עכבישים ונחשים ועד לאימהות היסטריות שמפחדות מעכבישים – והוא גם ברא את הפתרונות, ואת האמצעים להתמודד ולהתגבר על המצב. בין אם זה חתול עם ראש בתוך צנצנת או עכביש בצנצנת פלסטיק, ובין בכל מצב שלא יהיה, אנחנו צריכים תמיד לחשוב על כל האפשרויות הנפלאות ועל כל ההסתברויות שיש בעולם, ולראות עין בעין איך השם משגיח ושומר על הכל. כן, גם עלינו.