מסלול ארבע הנקודות

במסלול ארבע הנקודות תהפכו את
משימת חינוך הילדים, והעבודה העצמית
שלכם, לאתגר מעניין ומהנה עם תוצאות
של חלמתם עליהן. ההשקעה הכדאית
והמשתלמת.
 
 
נסו להיזכר, בודאי תמצאו, באדם שהייתה לו השפעה גדולה על חייכם. אולי זה היה המורה מהתיכון, קרוב משפחה, מדריך רוחני ואפילו מפקד בצבא. התבוננו באותן תכונות ואיכויות שיש בו ושאותן הערצתם, למרות שלא פעם לא היה לכם קל איתו והוא מצידו גם הוא לא עשה לכם תמיד את החיים קלים. לעניות דעתי, יש ארבע נקודות עיקריות שיכולות לעשות לנו את זה:
 
1. לא היה לכם שום ספק או הסתייגות כלשהי שלאדם הזה אכפת מכם והוא רצה רק את טובתכם.
 
2. האדם הזה האמין בכם בשלמות, גם כשאתם לא האמנתם בעצמכם.
 
3. האדם הזה, כך נראה, תמיד ידע מה אתם מרגישים.
 
4. האדם הזה היווה לכם אוזן קשבת מדהימה.
 
מעניין ומדהים כאחד, אבל ארבע נקודות אלה הן בעצם מה שמגדיר את המילה 'רחמים' (חמלה) – להיות אכפתי כלפי הזולת, לרצות את הטוב בשבילו, להאמין בו, לדעת מה הוא מרגיש ולהקשיב לו.
 
ארבע נקודות אלה הן בעצם המפתח להצלחה בכל מצב בחיים, בעיקר כאשר אדם מוצא את עצמו בתפקיד המחנך – בין אם של קבוצת אלופים, תלמידים, או את ילדיו.
 
לעולם לא אשכח את המאמן של קבוצת ההיאבקות שלנו בתיכון, מי שהפך לאיש חינוך מוכר בתחום במקום בו גדלתי – ארצות הברית. הוא היה כל כך קשוח איתנו, והוא גם דאג להבהיר לנו איפה נמצאים הגבולות כך שאף אחד לא יחשוב לחצות אותם. פעם הוא אפילו העיף את השחקן הטוב ביותר מהקבוצה רק בגלל הגאווה שלו. יותר מתנועות ופעולות על המזרנים עליהם התאמנו, הוא לימד אותנו איך לנצח בחיים. כנער, סבלתי ממשקל עודף והייתה לי היסטוריה של אסטמה, ובלי מבנה הגוף הנדרש להיאבקות. המאמן הסתכל עלי, בחן ו… נתן לי את המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל – רצון עז להשיג את המטרה. הוא עבד איתי עד שהורדתי את המשקל העודף ובניתי גוף מתאים כמתאבק. הוא האמין בי. הוא הראה לי איך להשתמש הכי טוב בכלים שהשם נתן לי.
 
אני מניח שמאמנים אחרים, מן הסתם, לא היו טורחים ומתאמצים לאפשר לנער כמוני לעשות את מבחני הכניסה (שאלות פשוטות וכו'). למאמן שלנו לא היו ילדים, אבל כולנו היינו ילדיו…
 
כשאני חושב על נוסחת ההצלחה להורות מתוקה ומוצלחת, רחמים וחמלה הן המילים הראשונות שעולות בראשי. וכמו ששלמה המלך ע"ה אומר (משלי כב): "חנוך לנער על פי דרכו", אנו, כהורים, חייבים לפעול על פי כישוריו וההשראות של הילד, לא על פי הכישורים שלנו, ולא לפי ההשראות והרצונות שלנו. אי אפשר להוציא מהילדים את מה שלא הוצאנו מעצמנו, כי הם זה הם ואנחנו זה אנחנו.
 
כהורים, בואו נבחן את עצמנו ונשאל: האם אנו באמת פועלים על פי ארבע הנקודות שהזכרתי לעיל – ארבע נקודות הרחמים – עם כל ילד? האם איננו רוצים שילדינו יחשבו שאנו המשפיעים הטובים ביותר על חייהם ועל חיי הדור הבא? ואכן, זה מה שאנו צריכים להיות. האם לא נרצה לעזור לכל אחד מילדינו לממש את הפוטנציאל הטמון בו, במקסימום האפשרי, ותוך כדי לבנות את הנקודות הטובות שבו? כי אם לא, אנחנו צריכים לשנות את חוקי המשחק שלנו כהורים.
 
אכפת לנו מילדינו ללא שום סייגים? האם אנו רוצים רק את הטוב עבורם? אל תמהרו לענות 'כן'. אתם יודעים כמה הורים דואגים ליוקרה והכבוד שהילדים שלהם מביאים להם, בלי שום חמלה ורחמים אמיתיים על הילד, בלי להתחשב בשמחה שלו? בטובתו? כמה הורים "אוהבים" את ילדיהם רק כשהם מביאים ציונים כמו שההורה רוצה, או רק אם הם תלמידים אהודים עם תפקידים מיוחדים בבית הספר? כמה הורים מבזים את ילדיהם אם הם לא עושים מה שהם רוצים? זה לא נקרא לאהוב את הילד. זאת אהבה עצמית של ההורה אל עצמו על חשבון הילד, ובטח לא רחמים. נקודה זו צריכה להיות נקודה עיקרית ומובילה בזמן שההורה עושה חשבון נפש והערכה עצמית. מאושרים ושמחים הם ההורים שאוהבים את ילדיהם בלי שום תנאי, בין אם הילד חלש או סובל מתסמונת מסוימת, חלילה, או תלמיד מצטיין.
 
האם אנחנו מאמינים בילדים שלנו? איננו יכולים להאמין בילדים שלנו אם חסרה לנו אמונה, ואם איננו מבינים שהשם ברא כל אחד מהילדים שלנו עם איכויות וכישרונות המיוחדים רק לו, שאין לאף אחד משאר הילדים בבית. כשהורה לא יכול לראות את התכונות והכישרונות המיוחדים לילדיו – של כל אחד מהם, משמע הדבר שאין לו שום רמז וכיוון לגבי זהות הרוחנית של הילד. כדי שהורה יכיר באמת את ילדיו הוא צריך שני דברים: האחד, להניח את האגו שלו בצד. השני, להתפלל ולהתפלל, כמה שרק אפשר על הילדים, כדי להעניק להם את הזמן ותשומת הלב שהם זקוקים להם. האם אנו עומדים במבחן ההורות הזה? אם לא, עלינו לבדוק שוב את סדר העדיפויות שלנו בחיים.
 
האם אנו יודעים איך מרגישים הילדים שלנו? הורה אכפתי ואוהב יכול להדוף מצבים לא קלים, גם אם הילדים מעורבים בהם. יש לו את הכוח והיכולת רק מעצם האמפתיה וכוח האהבה שטמונים בו לילדיו. ובנוסף לזה, כשערוצי התקשורת בין ההורה לילד פתוחים נדע מה הילדים מרגישים 'אחד-על-אחד'. כי כמה הורים מאוד "עסוקים" ואין להם זמן להקשיב לילד? אמא שאת זמנה מעבירה בלתת לייקים בפייסבוק, אבל לא לילד שלה, לעולם לא תדע מה מרגיע אותו, מה הוא אוהב וכן הלאה. אבא שעסוק בלעשות חסדים ולרחם על כל העולם, אבל את ילדיו לשים בעדיפות שנייה, במקרה הטוב, ולפצות אותם עם אייפד/אייפוד ושות', לא יודע מה באמת עושה את הילד שלו שמח. על הורים כאלה אי אפשר לומר שהם רחמנים ויודעים מה הילד צריך או מרגיש. והאם אנחנו יכולים לומר בביטחון שאנו יודעים מה כל ילד מרגיש בכל רגע? על השאלות האלה רק אנו, ההורים, צריכים לענות.
 
האם אנו מקשיבים לילדים שלנו? כאן אנו נכנסים לתחום מאוד רגיש וחשוב, אפילו מאוד קריטי לבריאות נפשו של הילד. ילדים שהוריהם לא מהווים עבורם אוזן קשבת, כאלה שצינורות התקשורות עימם 'חסומים' הם ילדים כעסנים, רגשנים, פגיעים וחסרי ביטחון. 'למה אבא יכול לצחוק עם כל החברים שלו כל הזמן, אבל בשבילי אין לו זמן?' שואלים הרבה ילדים. 'למה אמא יכולה לדבר שעות עם החברות שלה, אבל בשבילי אין לה אפילו חמש דקות?'. הורים כאלה, שיצא לי דבר איתם לא מעט, מושכים בכתפיהם כלא מבינים ועוד שואלים למה הילד מבקש תשומת לב כל הזמן, גם מאנשים אחרים. הפעמון מצלצל? בואו לא נגיע לשם בכלל. הורים מקשיבים, הורים מדברים ומתקשרים עם הילדים שלהם ירוו נחת ושמחה עצומה.
 
קחו את ארבע נקודות הרחמים שהוזכרו כאן, הפכו אותן למסלול ארבע הנקודות –  לרגעים בהם אתם נותנים את הדעת, עושים חשבון נפש ובודקים את עצמכם כהורים, וכבני אדם, התפללו עליהם בתפילה האישית שלכם (התבודדות) ותראו תוך זמן קצר (זה בדוק) ניסים של ממש.
 
אתמול, בהתבודדות, הערכתי את בורא עולם כהורה אוהב ויקר. אבא מושלם, אין מה לומר, שאוהב ודואג לנו כל הזמן. הוא מאמין בנו וביכולות שלנו יותר ממה שאנו מאמינים בעצמנו. הוא יודע, תמיד, איך אנחנו מרגישים. והוא שם תמיד, מקשיב לנו כשאנחנו רק קוראים לו. תודה רבה לך אבא, אנחנו אוהבים אותך.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"