טעות גורלית

"סליחה כבוד הרב היקר", פניתי אליו,
"חשבתי על זה באריכות, אבל בסוף
הביקור בדעתי לחזור לפולין". במילים
אלו חרצתי את דיני ודין בני משפחתי.
הטעות הגורלית של חיי.
 
 
ברוך דובדבני, מי שהיה מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, סיפר את הסיפור הבא:
 
היה זה בחורף 1956, מיד אחרי מלחמת סיני. פולין ורוסיה חתמו על הסכם שאפשר לאזרחים הפולניים שברחו לרוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה לשוב לפולין. יהודים או לא, הייתה להם הזכות לחזור לארצם, כל זמן שהם בעלי אזרחות פולנית מ-1 בספטמבר 1939, היום בו פרצה מלחמה העולם. כתוצאה מהסכם זה, אלפי יהודים שברחו לרוסיה חזרו לפולין ורובם ביקשו לעלות לארץ ישראל.
 
באותה שנה זכיתי להיות שם, וגם בשנה שאחרי, לעזור ולארגן את העלייה הגדולה הזו.
 
באחד הבקרים של חודש דצמבר, כשהטמפרטורה בוורשה הייתה 19 מעלות מתחת לאפס, הגעתי לשגרירות הישראלית, משם פעלנו ועבדנו. החצר הייתה מלאה בקבוצות של אנשים שהגיעו מרוסיה ורצו לעלות לארץ ישראל. שוחחתי עם כל אחד מהם באריכות. הלב שלנו היה כל כך מלא בשמחה עד שלא הרגשנו את הקור הנורא ששרר בחוץ.
 
באחת מפינות החצר הבחנתי באדם מבוגר, יהודי. הוא היה רזה מאוד, בקושי עם בשר על גופו. עיניו השקועות-משהו חסרו כל ניצוץ חיים, עצמות לחייו בלטו בצורה מבהילה, ובגדיו היו קרועים ומרופטים למרות הקור העז. הבנתי מיד שהוא רוצה לדבר איתי ושהוא פשוט חיכה שאסיים לדבר עם שאר האנשים בחצר.
 
כשסיימתי, ניגשתי אליו והוא שאל אותי אם אני מירושלים. אמרתי לו שכן, ואז הוא שאל אותי אם אני מכיר את הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל. אמרתי לו שזכיתי להיות בכמה משיעוריו מעוררי ההשראה. באותו רגע הוא פרץ בבכי קורע לב ואמר לי: "כמה חבל! כמה חבל שלא שמעתי לרב!…"
 
הוא המשיך לבכות עוד כמה דקות, וכאשר נרגע מעט סיפר לי את סיפורו:
 
חוסר דעת
 
בשנות ה-20 המוקדמות הייתי תעשיין גדול של אחד ממפעלי הענק בפולין. יום אחד החלטתי לנסוע לארץ ישראל ולחגוג שם את חג הפסח. כאדם דתי, הגעתי אל הרב קוק זצ"ל מיד כשהגעתי לירושלים. הוא קיבל אותי בברכה ועודד אותי לראות את הטוב של ארץ ישראל ולקחת בחשבון שעדיף לי להשתקע בה. אחרי כמה שבועות בהם תרתי את הארץ, חזרתי אל הרב ושאלתי אותו, בין כל שאר הדברים ששאלתי, מה עלי לעשות בקשר ליום טוב השני, אחרי הכל אני תושב חו"ל ולא של ארץ ישראל.
 
הרב השיב כשחיוך מתוק על פניו: "החלט כבר עכשיו שאתה מביא את המשפחה שלך לכאן ובנה כאן מפעל גדול. כך תוכל לחגוג רק יום טוב אחד כבר בפסח הזה, כמו כל אדם יהודי שחי בארץ ישראל".
 
קיבלתי את התשובה שלו בחביבות, ומכיוון שהחג אמור לחול רק בעוד כמה שבועות החלטתי לשוב אליו מאוחר יותר ולשאול את השאלה שוב, כשזה יהיה יותר מעשי.
 
כמה ימים לפני פסח הגעתי שוב אל הרב ושאלתי את אותה שאלה. הפעם, הרב ענה בנחישות: "כבר אמרתי לך שאתה צריך לעלות לארץ ישראל ושתחגוג רק יום טוב אחד כבר עכשיו, גם אם אתה מוכרח לחזור לפולין אחרי פסח כדי לסדר את העניינים".
 
"סליחה כבוד הרב היקר", פניתי אליו, "חשבתי על זה באריכות, אבל בסוף הביקור בארץ בדעתי לחזור לפולין. איך, אם כן, אוכל לחגוג רק יום טוב אחד כמו שאר תושבי הארץ?"
 
הרב הלם באגרופיו על השולחן ואמר בנחישות גדולה עוד יותר: "הדעת שלך היא לחזור? אין זה אלא חוסר דעת!"
 
האיש המשיך לספר בקול שבור: לא הקשבתי לרב. חזרתי לגולה ונשארתי שם. איבדתי את אשתי וילדיי ונכדיי בשואה, והנה אני היום, בודד ומדוכא. חזרתי לכאן עם כלום, אחרי שנים רבות של נדודים ברוסיה. מילותיו של הרב עדיין מהדהדות בראשי: "אין זה אלא חוסר דעת!"…