כשאתה שר אתה חופשי

כשאלוקים הוציא אותנו ממצרים, אתם יודעים מה לא היה בסדר? עדיין פחדנו מפרעה. כשעזבנו את אושוויץ, עדיין פחדנו מהנאצים. זה מן פחד חקוק כזה בתוכנו. הנס שקרה לנו בקריעת ים סוף הוא שאלוקים הוציא את הפחד הזה מאיתנו, ולרגע היינו חופשיים.
 
הפחד משתק אותנו. פחות פחד – יותר חופש, יותר יכולת לצמוח ברוחניות שלנו.
 
התורה מספרת לנו שבעת קריעת ים סוף וחצייתו, אפילו האדם הכי פחות במדרגתו הרוחנית, כמו השפחה והעבד, זכו לראות את מה שבן בוזי לא ראה – הנביא יחזקאל, אתם מבינים?! כבר היינו מוכנים לשלב הכי גבוה. לרגע אחד, כל בני ישראל זכו לאותה ראיית חזון כמו זו של משה רבינו. ולמה אין לנו את זה כל הזמן? בגלל הפחד.
 
אם אני משוחרר לגמרי מבפנים, אני לא מפחד מאף אחד.
 
לקראת סוף חג הפסח אנו מגיעים לדרגה הכי עמוקה של נבואה ועושר. המצריים לקחו את כל הכסף והזהב שלהם במרדף אחרי בני ישראל, טבעו והים פלט את הכל החוצה.
 
כי יש אחדות גבוהה, ואחדות נמוכה. אחדות גבוהה זה כמו בראש  השנה, כשאנו נופלים לפני בורא עולם, מתפללים ומתחננים, כי אלוקים יש רק אחד. אני לא קיים. אבל אחדות נמוכה היא כשיש אתה, ואז יש גם אני.
 
אתם יודעים למה זרע ששותלים באדמה צריך להירקב לפני שהוא נהיה משהו – עץ תמיר או פרח יפהפה? כי מה שנשאר מאותו זרע הוא הדבר הכי עמוק שבו, כלי לקבל את הכל. כשעמדנו על שפת ים סוף, באותו רגע ממש היינו בדרגה של ריקבון כזה. מצד אחד המצריים, מצד שני הים, ומצד שלישי חיות המדבר. באותו רגע היינו במקום הכי נמוך של הכרה, והיו אלה הילדים שראו קודם את אלוקים כשהם חצו את ים סוף. אנחנו, המבוגרים, היינו בתהליך ההתפוררות והריקבון הזה, אבל ברור שלא מספיק. עדיין פחדנו מפרעה, פחדנו מלהיות נביאים.
 
מה הסימן הראשון והבולט לכך שאדם הוא עבד? כשאין לו ביטחון עצמי, כשהוא מפחד.
 
למה משיח לא בא? כי אנחנו עדיין מפחדים ממנו.
 
רבי נחמן מברסלב אומר לנו, שאנחנו לא יכולים לטעום את האור הגנוז (האור הנסתר) של העולם, אלא אם כן נשליך מעלינו את הפחד, כי הפחד משתק אותנו – בשכל וברגש. על שפת ים סוף למדנו לא לפחד, לבטוח בבורא עולם הכי עמוק שאפשר.
 
אנחנו כל כך מפחדים לאהוב אנשים. אבל היחידים שלא מפחדים הם הילדים שלנו. ליל הסדר הוא הלילה המתקן – ליל שימורים כפי שמכנים אותו חז"ל. איך נעשה את זה? נשים את הילדים במרכז.
 
בחציית ים סוף, כל בני ישראל זכו לטבול במקווה בפעם הראשונה. זה היה בדיוק לפני הגעתם להר סיני, למעמד מתן  התורה, לכן כולנו הלכנו למקווה.
 
סוף חג הפסח הוא המקווה הכי גבוה ורוחני שישנו בעולם. הרבה אנשים לא שומרים את השבת, גם לא את יום  כיפור. למה? כי הם מפחדים. וגם כשהם שומרים אותם, זה לא כמו בדרגה של קריעת ים סוף. כי רק אחרי שחצינו את ים סוף קיבלנו את המתנה האדירה הזו – את השבת בלי הגבולות, יום טוב בלי גבולות. שבת ויום טוב הם מתנות מהפנימיות הכי עמוקה של השמים.
 
הדרך להילחם ברע היא להיות קדושים, בלי להתפשר.
 
כשיצאנו ממצרים, פרעה עדיין היה שם. כן, עדיין נשאר רע בעולם. ואם אנחנו יודעים שהרע נשאר בעולם, אז איך נוכל לשיר? אבל כשחצינו את הים, לא היה רע בעולם שלנו, ואז יכולנו לשיר (שירת הים).
 
אם תשיר תרגיש חופשי.
 
טוב, גם העבדים מאפריקה נהגו לשיר, אבל זה כדי לומר לכם שלא משנה כמה ניסו לשעבד אותם, הם היו חופשיים. השירה באה מעולם החופש. כשאתה שר, אתה אומר לרע "אין לך שום שליטה עלי, אתה מבין?!"
 
ביהדות – ההליכה, המסע, כל כך חשובה. יהדות הופכת למשהו יקר בגלל ההליכה הארוכה. הקדושה שבזה היא שזה מלמד אותנו שאנחנו תמיד על הדרך. מורים חייבים ללמד אותנו את קדושת ההליכה, והם צריכים ללכת איתנו. רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל אמר שמורה שלא הולך עם התלמיד שלו, לא מכיר את נשמת התלמיד, והוא בכלל לא מורה אמיתי.