ירושלים – האהבה הגדולה של חיי

זכינו בתקומת ארצנו, מדינת ישראל. וכשזה קרה, הוספנו ללוח השנה שני מועדים בהם אנו מציינים זאת – יום העצמאות ויום ירושלים שחל ביום כ"ח באייר (גם יום פטירתו של שמואל הנביא) שלא התפשט בקרב כלל הציבור, ורבים וטובים לא מודעים לקיומו או לסיבות שהביאו לקביעתו. במאמר זה אנסה לשפוך מעט אור על היום המיוחד הזה ולהסביר מה קסום וקדוש בה – בירושלים, שמחבר אותה לנשמתו וליבו של כל יהודי ויהודי כבר למעלה מ-3000 שנים.
 
התפילות נענו! 19 שנים חלפו מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948, עת נבצר מכל יהודי להתקרב אל העיר העתיקה ואל הכותל המערבי, וכמעט 2000 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני והתפוצה לגלות הנוראית, והנה, שוב שליטה וריבונות יהודית בהר הבית.
 
היה זה ב-7 ביוני 1967, כ"ח באייר תשכ"ז, ביום השלישי למלחמת ששת הימים, עת הקיף כוח צנחנים ישראלי את העיר העתיקה. מפקד הכוח, מרדכי-מוטה גור, פיקד על החיילים ואמר: "אנחנו מתקרבים לעיר העתיקה. אנחנו מתקרבים להר הבית, לכותל המערבי. העם היהודי התפלל במשך אלפי שנים לרגע היסטורי זה. ישראל מחכה לניצחוננו. עלו והצליחו!"
 
כוח הצנחנים הסתער בעוז ומתוך תחושת שליחות היסטורית. בתיאורים שלאחר הקרב, רבים מהם סיפרו שהם הרגישו שהם לא לחמו שם לבדם. היו איתם דורות רבים של יהודים, שבמשך אלפיים שנות גלות וריחוק מהמולדת נבצר היה מהם להגיע למקום קדוש זה. יחד, כתף אל כתף, תמכו בהם ולחמו איתם מיליונים כה רבים,  שלאורך כל הדורות החלום על "ירושלים" הרעיד את ליבותיהם. היה זה יום של גבורה ודמעות, כמו פגישה מחודשת בין אם לילדיה שלא התראו במשך שנים רבות. יום זה סחף את העם היהודי כולו בארץ ובחו"ל בפרץ אופוריה ובשמחה חסרת תקדים וזכה לאזכור קבוע ומיוחד מידי שנה.
 
מה כל כך מיוחד בירושלים שעיני כל העולם נשואות אליה? מדוע ירושלים מלווה את העם היהודי בחלומות, בתפילות, במאוויים, בשירה, בספרות, במדרש ובאגדה, מאז היווסדה? מדוע נשמתו של כל יהודי לאורך כל הדורות נכספה לראותה?
 
הפתרון לתעלומה מתחיל אלפי שנים קודם לכן. פסוק בפרשת ראה (דברים יב, ה) מורה לנו לעבוד את הקב"ה "במקום אשר יבחר ה'". ה"מקום" הזה הוא הר המוריה בירושלים (הר-הבית), מקום בית המקדש. בנקודה זו בדיוק התרחשו כמה מהאירועים הרוחניים החשובים בהיסטוריה. על פי אחת הדעות זה המקום בו הקריב נח קורבנות כשיצא מהתיבה, זה המקום בו עקד אברהם את יצחק על המזבח, זה המקום שבו חלם יעקב על הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, זה המקום שכבש דוד המלך והפך לבירתו, וזה המקום בו הקים שלמה המלך את בית המקדש. כל אלה קרו במקום שבו בחר הקב"ה, וקשורים בקשר ישיר אליו ואל תוכניתו עבורנו, עם ישראל.
 
עוד מאמרים בנושא:
העיר שלא שכחה את ילדיה
אמא  ירושלים
עיר  הנצח
 
גורשנו ממנה אינספור פעמים, אך תמיד חזרנו לירושלים כשכמיהה מיסטית, ואולי אף גנטית, מושכת אותנו אליה באופן בלתי נמנע. השכל היהודי יודע שהבורא הוא אינסופי ואינו יכול להיות במקום אחד בלבד, אך הלב מרגיש שהוא שוכן בירושלים.משחר ההיסטוריה קיימת ברית נצחית בין העם היהודי לבין עיר זו, ועל כך מעידים אנו בפסוק: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז).
 
מעמדה המיוחד של העיר ניכר היטב בדבר הנביאים ובדברי חז"ל. על ירושלים לחמו במשך הדורות, וסביבה נרקמו אגדות ונכתבו שירים ופיוטים. דוד המלך אמר על ירושלים: "יפה נוף משוש כל הארץ", ואילו שלמה המלך המשיל: "יפה את רעייתי כתרצה, נאווה כירושלים" (שיר השירים ו). על יופייה העידו חז"ל באומרם: "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, ואין לך יופי כיופייה של ירושלים". חכמים אמרו שהיא "אורו של עולם" ובמדרש נמנו לה שבעים שמות. מסיבה זו כולם רצו לקחת אותה מאיתנו (לצערנו עד עצם היום הזה). מי לא קינא בנו וניסה לשים את ידו או רגלו בעיר, ואיזה עם ישב בצד והניח לנו לחיות כאן חיים נורמאליים? הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטיים, הצלבנים, הממלוכים, העותומאניים, הבריטים, הירדנים – כולם ניס לנכס לעצמם את נקודת החיבור האמיתית של הקב"ה עם העולם ובסופו של דבר, ולמרות הכל, אנחנו עדיין כאן.
 
עבור האדם המאמין השם "ירושלים" הוא מעין מילת קוד שנתן לנו הקב"ה, המסמלת את כל החיובי והנכון שאנו מייחלים עבור עצמנו ועבור העולם כולו. מסיבה זו קיום אורח החיים הדתי מזכיר לנו בכל יום כמה פעמים את ירושלים, ובכך שולח לנו מסר ותזכורת להבדיל בין העיקר והטפל ובין הטוב והרע בחיינו. כאשר יהודי מתפלל מחוץ לישראל הוא מכוון את עצמו פיזית ומנטאלית כלפי ישראל, וכאשר הוא מתפלל מישראל הוא אמור לכוון את עצמו לכיוון ירושלים. בכל אחת משלוש התפילות בכל יום, אנו מזכירים את ירושלים ומייחלים לבנייתה. בתפילת "תחנון" אנו מבכים את מצבה, וב"ברכת המזון" אנו מברכים אותה. המגדילים לעשות קמים בכל לילה ואומרים את "תיקון חצות" שמוקדש כולו לירושלים. מעבר לכך, בכל שמחה ואירוע מיוחד, כדוגמת אירוסין, שוברים צלחת לציין כי אין השמחה שלמה כל עוד בית המקדש טרם נבנה בשלישית, ובנישואין מתחת לחופה שוברים את הכוס ושמים אפר על ראש החתן באמרנו: "לשום לאבלי ירושלים פאר תחת אפר". גם כאן, בעיצומו של רגע גדול ומרגש זה, אנו זוכרים ונאמנים לעיר בירתנו.
 
האיחוד בין חלקי העיר המזרחיים למערביים, שאירע במלחמת ששת הימים, הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכת הימים של אחדות ירושלים. אחד מתפקידה העיקריים של ירושלים, הוא לקבץ את כל ישראל ולאחד אותם סביב רעיון ומטרות משותפות.
 
כך היה שלוש פעמים בשנה, בזמנים בהם בית המקדש היה קיים והמוני ישראל עלו לרגל ופגשו אחד את השני. וכך, בתקווה ובשאיפה, אמור להיות גם כיום, כשכולנו נתגבש ונתאחד סביב הקדושה שירושלים מייצגת. מבחינה זו, ירושלים היא לא רק ירושלים המאוחדת, אלא היא בעיקר ירושלים המאחדת, כפי שכתוב באחד הפסוקים הנודעים המתארים אותה בתהילים פרק קכ"ב: "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". התלמוד הירושלמי פירש משפט זה באומרו, "עיר שחוברה לה יחדיו – עיר שמחברת ישראל זה לזה". וחז"ל טענו, כי להבדיל משאר חלקי הארץ, ירושלים לא נחלקה לשבטים והיא קניינה של האומה כולה.
 
עיקרון זה זכה להתייחסויות והנחיות מעשיות מצד פוסקי ההלכה השונים לאורך הדורות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא ההלכה לפיה אסור להשכיר בכסף בתים לעולי רגל, וזאת משום שהיא אינה רכושו הפרטי של אף אחד, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם". ההקפדה על עקרונות אלו הביאו את המבקרים הרבים שהגיעו אליה להרגיש תמיד בני בית חרף הצפיפות הרבה, כפי שאומרת הגמרא: "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א). למרות שמאז הרבה מאוד השתנה, עדיין, עד היום בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש מעין "כל ישראל חברים" עת יהודים מכל המקומות ומכל הגוונים, הצבעים והזרמים, מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם.
 
לצערנו, למרות כל זאת, ולמרות התמונה האידיאלית שאנו רוצים לייחס לה, המתבונן בתולדותיה של ירושלים רואה שלא תמיד, אם לנקוט בלשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". הפילוג והמאבקים לא היו רק בין היהודים לבין שכניהם הלא יהודים, אלא חמור ומצער אף הרבה יותר מכך, גם בתוך הציבור היהודי פנימה, ויעידו על כך קירותיה הרצופים בפשקווילים וכרוזים, נידויים והחרמות. ההיסטוריה של העיר מעידה שבכל פעם בשלושת-אלפים השנים האחרונות, כשהעם היה מפולג ומפוצל, העיר "הקיאה" אותנו מעליה ושלחה אותנו לגלות כזו או אחרת. כשבמעשינו, מחשבותינו ורגשותינו אנו לא ראויים לקדושתה, אנחנו מוצאים עצמנו מחוצה לה. תובנה זו צריכה לשמש קריאת אזהרה לכולנו גם היום! המאבקים בין דתיים לחילונים, בין ימנים לשמאלנים, בין אשכנזים וספרדים וכדומה, רק מחלישים אותנו מבפנים. ניתן לראות כיצד גם היום אויבינו (המוצהרים, וכמוהם גם אלה שמתחפשים לידידים) מנסים לנצל את העובדה שאנחנו משוסעים, כדי לסלק אותנו שוב מהעיר המהווה את הלב והשורש של העם. כמו כל דבר קדוש, כך גם ירושלים היא משהו מוחלט וטוטאלי – ניתן לחיות בה חיים ערכיים ונעימים של שיתוף ואחדות, או לחלופין, להיות מגורשים ממנה שרוטים וחבולים בגוף ובנפש.
 
ביום העצמאות חגגנו את הנס הגדול של עצמאותנו. ביום ירושלים, לעומת זאת, אנו נקראים לעלות קומה ולהתחבר לתוכן הפנימי והרוחני של תהליכי הגאולה העוברים עלינו, ולחבר בחיינו את קדושת השכל והלב וקדושת המעשים גם יחד, כאשר המפתח להצלחה הוא בראש ובראשונה באחדותנו. וחשוב להבין, שלהיות מאוחדים אין פירוש הדבר להיות אחידים. זה בסדר לחשוב אחרת, אולם התנאי הבסיסי הוא שיהיה כבוד הדדי.
 
לירושלים יש עשרות רבות של שמות במקורות היהודים, כאשר גם לשם "ירושלים" עצמו מספר הסברים שונים. אחד המרכזיים הוא, שמדובר בצרוף המילים עיר+שלם. המילה שלם מקורה באותו שורש של שלום ושל שלמות, ובכך ירושלים קוראת לנו לממש ולהשלים את עצמנו עד שנגיע לרמת השלמות בחיי הפרט והכלל. המעניין הוא שבחסידות המילה "ירושלים" מרמזת על המקום הפנימי, העמוק והקדוש ביותר שקיים בכל אחד מאיתנו. כידוע, בכל אחד ישנו "ניצוץ אלוק ממעל", שהוא ממש חלק קטן מהקב"ה בכבודו ובעצמו. כאשר אנחנו מסוכסכים עם עצמנו ומפנים עורף אל האמת האישית שלנו, ואל האמת של הבורא, משמע שירושלים שבתוכנו נחרבת, אוהביה מושלכים לגולה וזרים שולטים בה. לעומת זאת, כאשר אנחנו מחוברים אל עצמנו ורגשותינו, יכולים להבדיל בין עיקר וטפל וטוב ורע ומחוברים לדרכו של הקב"ה, אזי ירושלים שבתוכנו נבנית ויש שלום בעולמנו הפנימי והחיצוני.  העיר ירושלים, וכמוה הנקודה בנפש ששמה "ירושלים", הן המקומות בהן ניתן לחשוב אילו קונפליקטים בתוכי עדיין זקוקים ליישוב ולטיפול, וכל זאת בהתייחס לעברי, לעתידי, לנסיבות חיי ולשאיפותיי. זה המקום שמספק לנו את המרחב והאפשרות להתחרט על שגיאות העבר ולהתקדם הלאה. בעיר השלום והשלמות יכולים חלקי השלם שבתוכנו באמת להתחבר.
 
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"אנחנו שרים בסוף קריאת ההגדה בליל הסדר, ובהזדמנויות משמחות אחרות. זה לא סתם עוד שיר מורשת, ולא עוד סיסמה שחוקה. מדובר באמונה, בתקווה ובתפילה בת ארבע מילים. זו תפילה הבוקעת מעמקי הנפש היהודית ועולה השמימה. תפילה לעתיד טוב יותר, בקשה לגאולה, בקשה לשינוי, לקירוב לבבות, להשראת השכינה, לחידוש ימינו כקדם.
 
טרם זכיתי לגור בה, אולם כל מכריי יודעים כי ירושלים היא אהבתי הגדולה. כשאני רוצה לאוורר את נפשי הדאובה, לנשום קדושה או סתם להלך כשיכור בסמטאות, אני עולה לירושלים. שלוש-ארבע  שעות של אוויר הרים צלול כיין עם תפילה מעומק הלב בכותל ואני כמו חדש. לא רק הרכב שלנו זקוק מדי פעם לטיפול 'עשרת-אלפים', גם הנשמה! הביטוי השגור "לעלות לירושלים" מעיד יותר מכל על אופייה של העיר ועל התהליך הרוחני שנדרש לעבור כל המבקר בה. אנחנו נדרשים לעלות, להתעלות, להיות מעל לרגיל והמוכר. אנחנו צריכים להיות טובים יותר כדי להיות ראויים להיות בין מבקריה וכדי לספוג את אורה.
 
ירושלים, בשבילי זה מסע קולינרי בשוק מחנה יהודה (תוך התמקדות בדוכני החלבה המפתים), סיור חנוכיות מאיר בסמטאות הרובע היהודי ובשכונת נחלאות, התפעמות מגן החיות התנ"כי הנפלא, קפה טוב באחד מבתי הקפה במושבה הגרמנית, סיור טעון עם גרון חנוק מדמעות ביד ושם, התבשמות מהריח והיופי של גן הוורדים מול הכנסת, שמיעת בליל שפות של תיירים מכל העולם, וכמובן קונצרט חזנות בבית הכנסת הגדול, השתתפות בשיעור תורה באחד מעשרות הכוללים הרבגוניים שבה, ותפילה לילי בכותל בימים הנוראים. אבל מעל לכל אלה – ירושלים בשבילי זה התחושה ששם אני קרוב קצת יותר לקב"ה (אולי בגלל הגובה…) וששם נמצא באמת הלב.