מיטת קומותיים

כשהייתי בערך בת חמש נסענו כל המשפחה למירון, אחד החוויות שם היה החדר שלקחנו, קראו לזה בונגולו שזה בעצם קראוון ששיפצו אותו לדירת נופש ושמו לזה שם יותר מעניין מקראוון נופש, בחדר היו מיטות קומתיים, משהו שהיה אז בגדר לונה פארק של ממש. כל הדרך היו מריבות מי הולך לישון בקומה השניה וכשהגענו למירון קפצתי ראשונה מהרכב ורצתי לתפוס את המיטה בקומה השניה, טיפסתי על הסולם ו… כנראה שהסולם לא היה מיוצב במקומו, נפלתי עם הסולם ופתחתי את הראש, היה מעל האף בין העיניים, אבא שלי ז”ל (צריך לכתוב כאן ז”ל או שזה לא משנה?) הכניס אותי חזרה לרכב ונסע במהירות לבית החולים זיו בצפת כשכל האוכל שבושל לשבת אצלו ברכב, וכל שאר המשפחה נשארו לחכות בקוצר רוח במירון בלי אוכל לשבת, זה היה כמובן בעידן לפני הטלפונים הסלולריים כך שממש היו בחוסר אונים מה לעשות,

רבע שעה לפני שבת חזרנו אבי ז”ל ואני אחרי שתפרו את החור, כולם התגייסו להוריד את האוכל מהרכב, לארגן את האוכל וכל מה שצריך עד כדי כך שהכניסו שבת ממש לפני השקיעה.

אחרי כמה פעמים שהיו פאשלות נוספות כשנסעו למירון וכמעט חיללו את השבת חס ושלום, החליט אבי שנוסעים למירון מיום חמישי בלילה, גם אם זה היה בשתיים או ארבע לפנות בוקר, עדיין זה נחשב ליום חמישי ולא נכנסים ללחץ של ערב שבת.

אחרי שנים רבות בו דברים השתנו, היינו מגיעים למירון לחדרים אחרים, הגענו שוב פעם לדירה בו היה מיטת קומתיים, הייתי כבר בת שש עשרה, אף אחד כבר לא רב כדי לישון דווקא בקומה השניה אלא להפך, אני התנדבתי שאשן בקומה השניה, אלא אז, גם אמא שלי וגם אבי ז”ל קפצו בצעקה “את לא יושנת בקומה השניה, את יכולה ליפול”

לא ידעתי איך להגיב לתגובה הזאת, אני בת שש עשרה, אני כבר לא ילדה קטנה?! ובכל זאת, ככה ההורים מכירים אותי, אני אחת שנופלת ממיטות קומתיים ומסוכן לי לישון שם.

מכירות את זה שמישהי אומרת לך: “אני מכירה אותך מאז שהיית ככה קטנה” תוך כדי שהיא מראה לך עם היד באיזה גובה היית אז.

ובכן, זה בדיוק הנקודה, מבחינתה הרושם הראשוני שעשית על עצמך זו ‘ילדה קטנה’. ומבחינתה את עדיין אותה ילדה קטנה!

וכמו שנאמר, אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני. ברוב המקרים, ככה תישארי כל חייך.

היום את כבר לא ילדה קטנה. למדת מקצוע, את עובדת/מנהלת וכו’, ואז את באה לספר למכרים שלך שאת מנהלת… ואז הן מגיבות קצת בזלזול/צחוק “הקטנה הזאת נהיית מנהלת”.

וכמה שאת מנסה להוכיח לה שאת מנהלת, שאת גדולה, משקיעה בזה כל כך הרבה אנרגיה, וכל כך רוצה שדווקא אלה מסביביך יעריכו אותך ואת המקצוע שלך, אלא ש… הם מכירים אותך מאז שהיית ככה קטנה. וזהו, מבחינתם, בתוך הראש את נשארת ככה קטנה.

אז מה עושים?

דבר ראשון עשי רשימה לעצמך (!) של לפחות עשר סיבות שמוכיחות שאת גדולה!!! תאמיני לי, יש לך הרבה יותר מעשר!

דבר שני תפני לאותם אנשים שלא מכירים אותך כשהיית קטנה. הם יקבלו אותך עם רושם ראשוני של גדולה.

ובתקווה שעם הזמן ‘יהללוך זר ולא פיך’ אלה שמכירות אותך ישמעו מאנשים אחרים ויתחילו להבין שבאמת גדלת.

https://zaav.ravpage.co.il/%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%94?ref=odel