תוכנית הריאליטי שלי

המחשבה שתמיד עולה אחרי כל
התבוננות היא 'רחלי, המשפחה שלך
מושלמת לתוכנית ריאליטי….' כנראה
שיש לנו את הנוסחה להצליח, אבל
המציאות מחייבת להיות ריאליים, נכון?
 
 
זה קורה לי הרבה. אני פשוט לוקחת כמה צעדים לאחור ומתבוננת בצורה אובייקטיבית על החיים שלי. המחשבה התמידית והעקבית שעולה בכל התבוננות שכזו היא "רחלי, המשפחה שלך מושלמת לתוכנית ריאליטי…." אנחה. ושוב אנחה. כן, יש לנו בהחלט את הנוסחה להצליח… אבל היום אני יכולה להכליל את עצמי עם ברי המזל שבינינו. היום שמעתי את אחד משיעוריו של ד"ר זאב בלן בנושא הורות עם אמונה. את רוב המידע בתחום הוא מקבל מהרב שלום ארוש, ובעיקר מתוך ספרו של הרב – חינוך באהבה. ד"ר בלן לוקח את התובנות של הרב ארוש ומחבר אותן ל-30 פלוס השנים שלו בתחום הפסיכותרפיה, ו-וואלה, קיבלתם עצות מדהימות לתחום הכי קשה ומתיש שהורים מתמודדים איתו – חינוך הילדים.
 
אז הנושא בהא הידיעה שעליו דיבר ד"ר בלן באותו שיעור היה "ריחוק פסיכולוגי", כלומר מנגנון הגנה שמהווה 'ניעור' קל מהמצב בו אדם נמצא (נניח לכמה דקות) המאפשר לו להירגע כדי להתמודד בצורה שקולה יותר עם הסיטואציה בה הוא נמצא. וכמובן שד"ר בלן מסביר איך להשתמש בגישה זו בצורה הטובה ביותר במצבים קשים בהם מעורבים הילדים. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה הקונוטציה השלילית למושג הזה. ובמחשבה שנייה, זה בכלל לא מה שחשבתי. ריחוק פסיכולוגי זו גישה המאפשרת לאדם מרחק רגשי-מיידי במצבים מסוימים, כמה רגעים יקרים למנוע מעצמך ליפול למלכודת של היצר הרע שוב ושוב. למשל, אם הרגשת שהגעת לנקודת הרתיחה ואתה חייב, אבל ממש חייב, לצרוח על הילדים או על מי שנמצא לידך, בגלל מה שהם עשו, עדיף שתמשוך את עצמך כמה שיותר החוצה מהמצב הזה. ד"ר בלן מציע מספר 'דרכי מילוט'. למזלם של כולם, אף אחת מההצעות לא כוללת בריחה לכוס עמוס בטיפה המרה…
 
בכל אופן, הדרך הראשונה היא לעצום את העיניים ולדמיין שאתה נמצא במקום רחוק. תן לחושים שלך לקחת אותך, למשל, לאיזה חוף טרופי. לך על החוף החולי ותנוח מעט בשזלונג (שילוב של כורסה ומיטה) מתחת לשמשייה, במקום המשקיף על הים הכחול המדהים, תנשום בקצב הגלים המרגיעים. ועם כל נשימה, תרגיש איך אתה נרגע יותר ויותר. עשה זאת במשך דקה-שתיים ואז חזור לסיטואציה האמיתית, למקום שבו הגוף שלך נמצא.
 
דרך נוספת להרחיק את עצמך היא גם מבחינה פיזית. פשוט, פתח את הדלת וצא החוצה, לך לטיול קצר. או, כנס לחדר לבד. נשום עמוק. תזכיר לעצמך שזה מבחן שבורא עולם עושה לך בזה הרגע ממש, לכן זה הזמן לבקש ממנו את העזרה לעבור את המבחן הזה בשלום (ואם אפשר עם ציון טוב). ברגעים נפלאים אלה אתה יכול לאתר את החולשות שלך. האם אתה כל כך כועס עד שאתה רוצה לזרוק איזה חפץ? להוריד את כל העצבים על מישהו? או שמא אתה נכנס למצב של רחמים עצמיים שמובילים לדיכאון? אולי אתה סגור מבחינה רגשית? אם אתם כמוני, מן הסתם, התשובה תהיה: "ד. כל התשובות נכונות". לא משנה מה התגובה שלכם, ואפילו שאתם המומים מעצמכם לפעמים, עכשיו זה הזמן הכי טוב להתחנן לבורא עולם שיעזור לכם לתקן את הדרוש תיקון.
 
ויש גם דרך נוספת ומאוד משעשעת…
 
באותו ערב שטפתי את הכלים במטבח. שני הגדולים רבו בסלון. ו… הפתעה גדולה. הצעיר מבין השניים שולף את כרטיס חבר המועדון העיראקי, ותוך אלפית שנייה יש לו ביד מטאטא, מוכן להכות בזמנו הפנוי את אחיו הגדול. עוד לפני שהספקתי להגיב, פתאום, כאילו מסך טלוויזיה גדול נמתח מול פניי. הדבר הבא שידעתי הוא שצפיתי בתוכנית הריאליטי הכי משעשעת שראיתי אי פעם. פתאום, התפישה שלי השתנתה לחלוטין. מאדם כעוס ולחוץ הפכתי לצופה הרגוע והמתרגש. 'כן, תן לו! תן לו!…' כמעט שצעקתי כשראיתי את הילדים רודפים אחד אחרי השני מסביב לספה. יכולתי לשמוע את השיר של 'בני היל' מתנגן ברקע… 'אוי, המשפחה הזאת מטורפת!" חשבתי. חיכיתי לרגע שנצא להפסקת פרסומות להתקשר לחברתי הטובה ולספר לה הרבה לשון הרע על מה שקורה במשפחה הלא מתפקדת הזאת.
 
אתם יודעים, המוח הוא דבר עצום. תוך שבריר שנייה יכולתי להזיז את עצמי מהסיטואציה, אם כי בדרך מוזרה מאוד, ולא לסבול מהנשורת העיראקית שמתפזרת בבית כשאני מגיעה לנקודת הרתיחה. זה היה תענוג. בלי פעימות לב בקצב של תופים אפריקאיים, בלי דם רותח, בלי גרון צרוד… לא רע, הא? הבנתי שהתוצאה בדרך כלל זהה, עם או בלי ההתערבות שלי. בכל מקרה, הילדים יכאיבו אחד לשני בדרך זו או אחרת. הם יריבו, יצעקו ויוציאו אותי מדעתי כל יום. אני חייבת להפסיק לחשוב שהתסריט יישאר לנצח.
 
והנה סצנה נוספת.
 
בעודי מנגנת להנאתי על הפסנתר כשלפתע שאיש המטאטא הופיע פתאום, מוכן להחטיף לאחיו. זירת ההתרחשות, כפי שאמרתי, ליד הפסנתר, מלווה בצעקות. וכשהמטאטא מועף לאוויר, מעל לראשי, אני מצליחה להתכופף וכך לחמוק מהמטאטא שנראה לרגע כמו חרב של סמוראי שחולפת מעל לראשי, ותודה לא-ל לא פוגעת בילד ולא בפסנתר. איזה מוכשר הוא, הא?… בקיצור, אם הראש שלי נמצא במקום אחר, מנותק מהמצב, לא ארגיש שאני חייבת להתערב. אלא אם כן הצרחות מגיעות ל-125 דציבלים.
 
בפעם בה נהניתי מאוד מגישת ה'ריחוק פסיכולוגי' הייתה כשבעלי עשה לילדים אמבטיה והשכיב אותם לישון. בשבילי, זה כמו לצאת לבלות, פרט לעובדה שצ'יטוטי האנשים במסעדה נשמעים כמו 'חזור למיטה הזאת מיד! ותהיה בשקט!…' שנשמעו בחלל הבית. מה אגיד לכם? האם זה תענוג האשמה שלי?… אני מניחה שאומללות באמת אוהבת חברה… ולא, אני לא אדם אומלל, אבל אני כן נהנית מדי פעם כשבעלי חווה מיד ראשונה את מה שעובר עלינו, האימהות, לפחות בחלק הזה של היום.
 
ניסיתי את הגישה שד"ר בלן מציע. היא עזרה לי לפחות פעמיים-שלוש, אבל רגע, זאת רק ההתחלה! נכון, זה קשה, אבל אני לא מתייאשת. אמשיך לנסות, כי אפילו פעם אחת מוצלחת כזאת עושה את ההבדל. בדוק ומנוסה.