מה שאישה רוצה

אם יצא לכם להיות באחת ההצגות של ברודווי, או בכל הצגה אחרת בכל מקום בעולם, בודאי תזכרו בתהליך המוזר-משהו הזה של ההדרנים. אף פעם לא הבנתי את הקטע זה. כן, ההצגה הייתה נהדרת. השחקנים היו נפלאים. הקול שלהם היה מדהים. התלבושות והתפאורה מהממות. בלה, בלה, בלה…. ואז, מגיע סוף ההצגה ופתאום תופסת את הקהל מעין התנהגות כפייתית לא מובנת. זה קורה בכל הצגה, בכל מקום בעולם, בכל ערב. את התופעה הזו אפשר לכנות "מגיפת ההדרנים". הקהל נתקף בכוח בלתי נראה לעין למחוא כפיים שוב ושוב כשהשחקנים יוצאים מאחורי הוילון לקדמת הבמה, מעמידים פנים שהם מבוישים וקדים שוב ושוב לקהל. כל שחקן מקבל את עוצמת מחיאות הכפיים המגיעות לו. אבל השחקן הראשי מקבל את כל התשואות ומחיאות הכפיים הסוערות מכולם, אם הוא היה כזה מדהים על הבמה. תגידו, האגו שלהם באמת צריך את כל הפינוקים האלה? אני מניחה שלעולם לא אדע…
 
פעם ראיתי סרט שנקרא "מה שאישה רוצה". סרט מאוד שטחי עם עלילה מוזרה, אך מצאתי בה כמה תובנות. השחקן הראשי, אחרי התחשמלות לא מוסברת, היה מסוגל לקרוא את המחשבות של כל הנשים סביבו. אחרי כמה ימים של הנאה מכל ה'סקופים' שקרא, הוא חזר למצבו ההתחלתי – לשמוע את המחשבות שלו בלבד. אני, באופן אישי, חושבת שגברים ישתגעו ממש אם היה להם 'על הראש' (או בתוכו, קרי המחשבות) את מה שיש לנשים. מצטערת, אבל הייתי חייבת להכניס את דעתי איפשהו בפסקה הזאת. הידעתם? גם אני קוראת מחשבות. ועכשיו ממש אתם חושבים, מה לכל הרוחות זה קשור למחיאות כפיים סוערות כשהקהל עומד על רגליו באיזו הצגה בברודווי, או בכל מקום בעולם?!?
 
נשים, כידוע, מורכבות מאוד. אבל השורה התחתונה של מה שאנחנו רוצות היא מאוד פשוטה. יש לנו המון צרכים רגשיים, אבל הגדול מכולם הוא: שאנחנו צריכות להרגיש שמעריכים אותנו. אם לא הבנתם, אחזור שוב: אנחנו, הנשים, צריכות להרגיש שמעריכים אותנו! אנחנו משקיעות כל כך הרבה מעצמנו בכל מה שאנו עושות, בין אם זה בשיעורי הבית עם הילדים או בהכנת ארוחת ערב, ואפילו בקניית האוכל לבית. בכל דבר ודרך אנו מוציאות את הטוב ביותר עבור היקרים לנו בצורה עמוקה, ולא רק באקט הפיזי של העניין. למשל, כשאני הולכת לקנות אוכל לבית, אני לא רק קונה את מה שאנחנו צריכים לאכול. יש בתוכי גם את הדרישה לאכפתיות, בין אם זו המחשבה על מה שהילדים אוהבים לאכול בערב, או חיוך שמצטרף לרגע בו אני לוקחת חבילת טיטולים או מגבונים ומוסיפה לעגלת הקניות. מה שנשים עושות ואיך שהן מרגישות זה דבר מאוד מורכב. כשבעלי הולך לעשות קניות הוא לא עושה את זה עם הרגש, הוא קונה, וכמה שיותר מהר, וחוזר הביתה עם הדברים שהיו ברשימה. אבל תאמינו לי, הראש שלו לא שם. הוא עדיין בעבודה, עוברים עליו מיליון ואחד דברים של מה שהוא צריך לעשות.
 
אני לא אומרת שכל הגברים הם כאלה. אבא שלי, למשל, הוא איש מאוד רגשני ומלא אהבה ואדיבות. הוא היה מכין לנו את ארוחות הצהריים כשחזרנו מבית הספר, ואני יודעת שהוא הכניס לסירים האלה את הלב שלו עם כל תבלין שהוסיף, ובכלל, בכל דבר שעשה בשבילנו. אבל הנורמה היא שרוב הנשים עושות דברים עם יותר רגש מאשר גברים. לכן, אנו הנשים, מגיעות למצב של כעס וזעם כשהמאמצים מצידנו לא מקבלים את הפידבקים הראויים. כשאנו מקבלות "תודה רבה" מהבעל, לרוב אנו מרגישות כעוסות ולא מרוצות, ויכול מאוד להיות שאנו לא יודעות אפילו למה. אני מאוד אוהבת מחמאות מתוקות. תשאלו את בעלי, שהמחמאות שלו חוזרות אליו כמו טיל (ולא עם מחמאה חוזרת. הן חוזרות כי הן לא מתקבלות!) משום שלא היה רציני וכנה כשאמר אותן. אני לא מחפשת כבוד ופינוק לאגו, רק הערכה כנה ואמיתית.
 
ואחרי שזה נאמר, אפשר עכשיו להבין מהיכן מתחילות בעיות רבות בזוגיות ובשלום בית. לפעמים זה כל כך עדין, שרוב הזוגות מפספסים את זה עד שהפיצוץ נשמע וגורם לנזק, לפעמים בלתי הפיך. ותנו לי להבהיר, אני מודעת לכך שלא כל הויכוחים מתחילים כמו שאתאר, אני מתייחסת לדרך ספציפית בלבד. הנה, כך מתחיל אפקט כדור השלג: אישה טורחת ומתייגעת כל היום, מנסה לשמור על איזון בין העבודה מחוץ לבית ובין המטלות בבית – כביסות, הכנת ארוחות, עזרה לילדים בשיעורים, לשחק איתם, לקלח ולהכין אותם לשינה, וגם את כל מה שהיא צריכה להכין ליום המחרת. בעלה מגיע הביתה, עייף ורעב. היא מגישה לו את הארוחה הטעימה שהכינה, והוא נוהם איזה "תודה רבה" וממשיך לאכול כמו דוב שהתעורר זה עתה משנת החורף שלו. היא מרגישה מאוד פגועה ונעלבת. אבל היא לא אומרת שום דבר, רק מוסיפה את ההתנהגות הזו לרשימת "כל הדברים הלא טובים שבעלי עושה". אבל המתח ביניהם הולך וגדל. אולי לא ניתן להבחין בו באותו רגע, אבל יום אחד זה מתפוצץ לבעל בפנים…
 
אגלה לכם סוד. במשך השנים הייתה לי הזכות לראות את הרב אליעזר רפאל ברוידא בכמה אירועים, וראיתי עד כמה אנשים אוהבים אותו. גברים ונשים כאחד, מעריכים ואוהבים אותו, שותים בצמא כל מילה שהוא אומר. לראות אנשים שאומרים לו שלום אחרי ההרצאות זה כמו לראות כוכב קולנוע מוקף במעריצים. כל מי שפגש את האיש הזה יסכים איתי שהוא אדם נפלא ומיוחד. ומה גורם לאנשים להרגיש כך? ההערכה הכנה והאמיתית שלו, היכולת שלו לראות את הטוב בכל אחד. מי שעושה משהו עבורו מיד מקבל "תודה רבה" מכל הלב. כל דבר שמישהו עושה בשבילו מקבל הערכה והכרת הטוב ממנו, כאילו היה זה הדבר היחיד בעולם.
 
ואפשר בכלל לתאר את ההערכה שיש לרב שלום ארוש כלפי כל אדם? אני לא חושבת שאני מסוגלת להבין את דרגת הכרת הטוב שלו. אולי מעט, אבל זה רק כשקוראים את הספר שהוא כתב בנושא – שעריו בתודה – בגן התודה. אולי רק אז, טיפ טיפה.
 
בכל אופן, גברים, תארו לעצמכם מה יקרה לחיי הנישואין והזוגיות שלכם אם רק תתאמצו מעט ותראו לנשים שלכם כמה אתם מעריכים את מה שהן עושות, את המאמצים שלהן. אתם לא חושבים שזה יהיה נפלא לחזור לבית שבו בני הזוג לא מתווכחים אחד עם השני כל הזמן? כל אדם יכול להרגיש את האנרגיות שיש בכל בית – לטוב או למוטב, אבל עם קצת מאמצים אתם יכולים להפוך לטובה כל סיטואציה גרועה. ואתם יודעים מה, אף פעם לא מאוחר. אולי יידרשו קצת יותר מאמצים, אבל אפשר לעשות את הכל טוב יותר.
 
והנה עוד סוד. נשים מתלוננות כשהן לא מקבלות את מלוא תשומת הלב וההערכה שהן צריכות מהבעל. זה לא בונוס, גברים, זה אוויר לנשימה! ואם לא נקבל אותו פשוט נרגיש כמו פרח שקמל… אני מאמינה שגירושין רבים יכולים להימנע אם גברים יבינו את העובדה הפשוטה והיחידה הזו.
 
הו, והנה אני שוב קוראת את המחשבות שלכם. גברים, אני קוראת את מה שאתם חושבים בזה הרגע ממש: 'אנחנו הגברים גם כן צריכים הערכה! רחלי, את אומרת שזו אשמתנו שהנשים שלנו משתגעות?'… קודם כל, גברים בהחלט צריכים הערכה ותשומת לב. ונשים, גם אתן צריכות לגלות אכפתיות, הערכה, ולתת מחמאות. גם הבעל צריך את זה. גברים צריכים וראויים לקבל "תודה רבה", אבל הם יכולים לשרוד מבחינה רגשית בלי זה. זה לא משפיע עליהם כמו שזה משפיע על נשים. אם אנו, הנשים, לא נקבל את ההערכה שאנו צריכות, אז המאמצים שלנו היו בעצם לשווא. וכתוצאה, אנחנו יכולות ל-ה-ש-ת-ג-ע! קצת, לא הרבה.
 
אז מה מונע מאיתנו לומר "תודה רבה" בהתלהבות? תאמינו או לא, זה האגו! זה כמו להרגיש מעין כניעה כזו כשאתה אומר תודה למישהו, במיוחד אם לא רגילים לעשות זאת. זה יכול להיות קשה, משום שבקשר בלי הכרת הטוב אחד לשני נבנה קיר אטום בין בני הזוג. כתוצאה, יהיה קשה מאוד לגלות הערכה וענווה אחד כלפי השני. אבל עם הזמן, ועם מאמצים והשקעה, לומר "תודה רבה" ובאמת להרגיש את זה, יהפוך לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון שלנו.
 
כמובן, אני לא מגבילה את ההערכה והכרת הטוב רק לנושאי זוגיות ובין אדם לחברו. אנחנו צריכים, ואפילו חייבים, להודות ולהכיר טובה לבורא עולם על כל דבר בחיינו, מהבוקר ועד הלילה. זה המפתח לקשר נפלא איתו, זה המפתח להכיר בכל הניסים שהוא עושה איתנו כל הזמן, קטנים וגדולים. וכן, גם זוגיות ושלום בית מוצלחים זה נס בפני עצמו שיש להודות עליו!
 
אז בפעם הבאה כשמישהו עושה משהו נחמד עבורכם, תסתכלו לו בעיניים וחייכו אליו חיוך גדול ותאמרו מכל הלב "תודה רבה". תתפלאו לגלות כמה שדבר קטן כזה משמח אנשים.