התגלית הגדולה

ישבתי שם ליד האבנים ופתאום גיליתי
שאני רוצה לחיות, להיות שם בשבילן.
לראות אותן גדלות, שמחות, מאושרות.
לרקוד בחתונה שלהן. אלוקים, תעזור לי.
 
 
בצעדי תינוק, חלק 2
 
אתם יודעים איך זה, לפני שהמצב מסתדר הוא קודם כל נהיה גרוע. עלינו לארץ ישראל וכל החיים שלי התפרקו. לא היה לי כסף. לא היו לי חברות. העבודה שלי נעלמה מהאופק, לקחה איתה את החוסן הנפשי שלי, את חשבון הבנק, ואת הסיבה לחיות.
 
כל מה שנשאר לי הייתה רק המשפחה שלי. אותה משפחה שלא היה לי שמץ של מושג מה לעשות איתה, או איך להתנהג אליה יפה. אותה משפחה שגרמה לי להרגיש שאני כישלון אחד גדול, אדם בלי שליטה על כלום. כן, אותה משפחה שכל כך שנאתי להיות בסביבתה רק בגלל שהיא נתנה לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. אבל בורא עולם בחכמתו המרובה לא השאיר לי שום ברירה. יום לימודים בגן ילדים מסתיים בישראל בשעה אחת לפני הצהריים ולי לא היה כסף לצהרון, חוגים, או כל דבר שיעסיק את הבנות. הייתי צריכה לעשות את זה בעצמי, לטפל בהן.
 
בנקודה זו של החיים כבר התחלתי את העבודה הרוחנית שלי עם עצמי, והדבר הראשון שהתמקדתי בו היה הכעס שלי. שמעתי את הדיסקים של הרב אליעזר רפאל ברוידא על מידת הכעס והחלטתי שלא עוד. אין יותר כעס על הבנות. אני כבר לא 'מתפוצצת' על אף אחד, במיוחד כשלא עושים את מה שאני רוצה. מספיק עם זה.
 
זה היה קשה, מאוד קשה.
 
באותם ימים, בדקתי את ההתקדמות שלי צעד אחרי צעד, שנייה אחרי שנייה. כך למשל, יום אחד כדי 'להתפוצץ' הייתי צריכה שתי דקות וחצי, 22 שניות יותר זמן מהיום הקודם! איזו התקדמות! המשכתי. לא ויתרתי, עד שהקשר עם הבנות השתפר והחל לפרוח. אט אט הן התחילו לבטוח בי יותר. הפכתי לאדם יותר מתחשב, במיוחד בהן. לאדם עם סבלנות, יותר סלחנית. כן, זה תהליך איטי, אבל זה קרה.
 
בהמשך קיבלתי עוד כמה 'דחיפות' מבורא עולם. הדחיפה הראשונה הייתה כשקראתי את הספר חכמות נשים של הרב שלום ארוש, שהיה מלא במושגים רוחניים, אך בעיקר הדהד מתוכו מושג שנקרא "המראה" – הילדים הם המראה שלנו! הבעיות שלהם רק מראות לנו את הבעיות שלנו, את מה שאנחנו צריכים לטפל בעצמנו. הספר הזה הבהיר לי כמו שמש ביום בהיר, שחינוך הילדים הוא התפקיד העיקרי בחיי האישה. זה בעצם הדבר העיקרי בגללו אנחנו, נשים יקרות, ירדנו לעולם הזה, וזו גם הדרך להשיג את התיקון של נשמתנו. אחרי שקראתי את הספר החלטתי להפסיק לעבוד ולהתמקד רק במשפחה שלי.
 
הדחיפה השנייה, שהייתה יותר טראומתית מקודמתה, הייתה ביום ההולדת ה-35 שלי, אז קיבלתי 'מתנה' מקורית – גוש בחזה. תודה לא-ל, אחרי בדיקות התברר שזה שום דבר, אבל לאורך כל אותם שבועות של המתנה הקשר שלי עם בורא עולם רק התעצם. זו הייתה התקופה בה התחלתי לעשות סדרת שש שעות התבודדות, בעיקר בכותל המערבי. ישבתי שם, ליד אבני הכותל, חושבת מחשבות קודרות על החיים והמוות, מרגישה כמה אני בת-תמותה, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי משהו מדהים: שאני באמת, אבל באמת, רוצה להישאר בסביבה, לראות את הבנות גדלות, שמחות, בריאות בנפשן ובגופן. אני כל כך רוצה לרקוד בחתונה שלהן, להיות חלק מחייהן. רציתי לקבל את ההזדמנות לתקן את הבלגאן שעשיתי עד אותו יום, לאהוב אותן כמו שבורא עולם רוצה, לתת להן את האהבה שהן ראויות לקבל.
 
החומה המגינה שהקמתי בזהירות במשך השנים – חומת חוסר האכפתיות והאדישות – התנפצה בקול רעש גדול. גיליתי לעצמי את מה שניסיתי להחביא במשך שנים: אני אוהבת את הילדות שלי. כל כך אכפת לי מהן. בעזרתו של הבורא, אני אעשה כל מה שאני יכולה וצריכה לתקן – את מידות הנפש שלי, את הבעיות שלי, ואעזור להן לחיות חיים שמחים ובריאים. זהו. אין יותר ריצות ובריחות לעבודה ולכל מיני פרויקטים. לא עוד תירוצים על ההתנהגות שלי, על האחריות המוטלת עלי בכל הקשור לעניינים הרוחניים והגשמיים שלהן. אני אשב עם הבעיות שלי ואסתכל להן ישר בעיניים, אתמודד איתן ואתן לבנות שלי את ההתחלה הרוחנית החדשה הכי טובה שאני יכולה.
 
ואלוקים שמע אותי. הוא עזר לי. בשנים שלאחר מכן הוא הוציא את פקק השעם שחסם את כל הדברים הרעים שהחבאתי בתוכי, מתוך הילדות שלי, והם החלו לצוף על פני השטח כמו פטריות אחרי הגשם. תהליך הניקיון והתיקון החל. במשך חודשים מצאתי את עצמי מתמודדת עם אתגרים, בעיות, חרדות, פחדים – כל מיני דברים שכמעט הוציאו אותי מדעתי, אבל הם גם לקחו אותי לאומן, לרבי נחמן מברסלב, בפעם הראשונה בחיי.
 
בונוס נוסף שקיבלתי מהפחדים האלה הוא, שהם היו בעצם הזרז למעבר לבית בו אנו גרים, ולקהילה הנפלאה שלנו בישוב, וזה באמת עשה טוב לבנות. ידעתי שההחלטה לעבור (שוב) היא בהחלט נקודת מפנה חשובה ובעלת משקל בקשר שלי איתן, כי בפעם הראשונה עשינו משהו בשבילן – עברנו בשבילן. שמנו אותן במקום הראשון. מסרנו את הנפש בשבילן. וזה השתלם. הצעד הזה התברר כדבר הטוב ביותר לכולם. הבנות הפכו לילדות שמחות, במיוחד הגדולה, שהיא ממש המראה שלי, ובאותו זמן הרגשתי את הפידבקים על העבודה הקשה שלי עם עצמי דרכה.
 
ולמרות זאת, לא 'היינו שם' עדיין. הרגשתי שיש עוד 'רוחות' שמנסות לטלטל את המשפחה שלי. בעלי ואני לא היינו ממש שמחים בתוכנו, דבר שבא לידי ביטוי בחרדות ולחץ, שכמובן הבנות הרגישו.
 
זה מה שהוביל אותנו לשלב הבא של תהליך חינוך מחדש של עצמנו, שהחל ברגע שספרו המדהים של הרב שלום ארוש – חינוך באהבה יצא לאור. קניתי אותו בהקדם, אבל רק אחרי כמה שבועות קראתי אותו. חצי ממנו סיימתי לפני יום כיפור, שאותו אני לרוב מעבירה במיטה מכיוון שהצום קשה לי. אולם אחרי התפילה וחשבון הנפש של אותו יום, החלטתי להקדיש את שאר היום בקריאת החצי השני.
 
אותו יום כיפור היה יום של חרטה ובקשת מחילה מיוחד מאוד בשבילי. כל כמה דקות קראתי לבנות שלי וביקשתי מהן סליחה על טעויות שעשיתי איתן, שגיליתי תוך כדי הקריאה. וואו. ברגע שקראתי איך יהודים צריכים לחנך את ילדיהם, הבנתי כמה הייתי רחוקה מזה, כמה טעויות הרבה אנשים עושים, אפילו 'דתיים'.
 
הנה מה שזה אומר בכמה שורות: החינוך היהודי פונה אל הנשמה, אל המימד הפנימי שלנו. כלומר, לאפשר לילדים שלנו את חופש הבחירה. לא להכריח אותם. לשים בראש סדר העדיפויות את מה שהכי טוב לילד כל הזמן. חינוך יהודי הוא לעולם לא תיקון הילד. את הבעיות ודפוסי ההתנהגות השונים שאנו רואים בהם, ושראוי וכדאי מאוד לתקן – מתחילים לעשות אצלנו – ההורים!
 
למרות ההשתפרות והרצון לתקן, מאז שגיליתי שהפכתי לאמא-מפלצת, ראיתי שאני עדיין רחוקה מרחק שנות אור מאיך שבורא עולם רוצה שאחנך את הילדות. אבל זה לא גרם לי להרפות. למדתי את משנתו של רבי נחמן מברסלב, קראתי את ספרי החסידות, והבנתי שהרצון של האדם להשתנות הוא בעצם הכל. ואם הרצון הזה קיים, במוקדם או במאוחר, בורא עולם יעשה את הצעדים הנדרשים אלינו ויעזור לנו להשיג את המטרה, אפילו אם נקודת ההתחלה נמצאת במרחק של מיליוני קילומטרים מהמטרה.
 
החלטתי שאני רוצה לשתף את חכמת הספר הזה עם עוד נשים. אחרי ראש השנה קיימתי שיעורים אצלי בבית בנושא חינוך ילדים על פי ספרו של הרב שלום ארוש.
 
זה, למעשה, הספר הרביעי של הרב שלימדתי בשיעורים האלה. בכל פעם שהתחלתי ללמד ספר בנושא אמונה, ידעתי שעוד יבחנו אותי שם בשמים על כל החומר שלמדתי ולימדתי. גם הספר חינוך באהבה היה חלק מהמבחנים האלה. לא יוצא מן הכלל.
 
פתאום מצאתי את עצמי ואת משפחתי בטלטלה רוחנית. וזה נגע בכולנו – בבעלי, בבת הקטנה, שהיא המראה שלו, בי, ובילדה הגדולה שהייתה המראה המובהקת שלי. כל ארבעת החודשים בהם לימדתי את הקווים המרכזיים של הספר, ראיתי, אחד על אחד, איך הם באים לידי ביטוי בחיים שלנו. הקטנה, בסופו של דבר, הפכה ל'מפת דרכים' שנתנה לנו כמה רמזים חיוניים להבין מה קורה כאן, אם כי קצת יותר לוחצים אצל בעלי. הספר עזר לנו להבין שהדרך בה בעלי ואני גדלנו הייתה ההיפך הגמור מדרך התורה. זה נתן לשנינו את הכוח להתמודד עם תכונות, רעיונות והשקפות חיים שעשו לנו הרבה צרות ונזקים (ועל הדרך גם לבנות).
 
זה היה תהליך איום ונורא, מדהים, כואב ומרפא. כשבסופו, הצלחנו לטפל בכל הדברים שהתגלו כרעלים, גישות לא נכונות ודפוסי התנהגות שחובה היה לעקור אותם מתוכנו ומביתנו. כי מה שההורה לא מתקן אצלו, עובר ישר לילדים שלו שצריכים להתמודד עם זה (ולסבול). בעלי ואני החלטנו שהמעגל הכואב הזה חייב להיעצר אצלנו. דברים שעברו אלינו מדורות קודמים חייבים לקבל את הטיפול הראוי, כולל עקירה, גם אם היא כואבת, כדי שזה לא יעבור הלאה.
 
זה לא שלא הבנתי מה קורה: ראיתי את עצמי, איך היה קל להפוך לאמא-מפלצת ולהמשיך עם אותה התנהגות רעה שיצרתי בעצמי.
 
אם אלוקים לא היה תופס אותי, אם הרב שלום ארוש לא היה כותב את הספרים הנפלאים שלו, אם רבי נחמן מברסלב ורבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע לא היו עוזרים לי להבין ולדעת מי אני באמת, להבין שעדיין יש לי מה לתקן – זאת לא הייתה שאלה בכלל אם הבנות שלי יפגעו במלחמה לגדול ולהיות נשמות בריאות ושמחות.
 
אני מכירה הרבה אנשים שלא רוצים להסתכל על האמת בגלל שהם מפחדים ממה שהם יגלו, מהמקום אליו יגיעו בעקבות האמת הזו. הם לא רוצים להתמודד עם הדרך בה גדלו, גם אם הם יודעים בוודאות שבבית בו גדלו הם סבלו, כי הם יודעים שהם בעצמם מסוגלים לעשות את זה לילדים שלהם. ואף אחד לא רוצה לחשוב על עצמו שהוא אדם רע, מתעלל, מפלצת.
 
אבל אם לא יהיה לנו את האומץ להסתכל באמת על החיים שלנו, להרים את השטיח ולראות מה קורה שם מתחת, לקבל את העובדה שכל הבעיות והדברים שאנו רואים בילדים שלנו הם רק שלנו – בדרך זו נחרוץ את גורל ילדינו להמשך קיומו של המעגל הכואב והעצוב הזה.
 
זאת לא שאלה אם זה קשה או קל להסתכל על הדברים האלה ולבחור להשתנות, כולנו יודעים עד כמה זה באמת קשה. השאלה האמיתית היא – האם זה הדבר הנכון לעשות או לא?
 
לכולנו יש חופש בחירה. אנחנו יכולים לבחור להסתכל ולהעמיד פנים שזה לא כזה רע, או לומר 'נו, כולנו גדלנו ובסוף אנחנו בסדר', או להאשים את הקדמה והמודרניזציה של העולם והחברה בכל מה שקורה איתנו. זאת לא הדרך. זה תוצאה של חינוך שגוי. זה תוצאה של מידות נפש לא טובות ולא מתוקנות שעברו אלינו בירושה מדורות קודמים, שלא טיפלו בהן. זה מוות לכל מי שמעורב בזה בעודו בחיים.
 
כן, צריך הרבה אומץ לרצות להודות בעובדה הכואבת של אמא-מפלצת, או אבא כישלון. כי אם לא נודה במה שבאמת קורה, היחידים שנצליח 'לעבוד' עליהם הם רק אנחנו, רק אם נצליח אי-פעם לשכנע את עצמנו שזאת האמת…