עסקת חלה

המצב מעיק, המעבר מדירה לדירה
עוד יותר, והאור בקצה המנהרה לא
נראה באופק. מה עושים? דיל עם
אלוקים. כך יצאה עסקת חלה לדרך.
 
 
הפעם הראשונה שאפיתי חלות הייתה לפני כשבע שנים, סמוך לזמן שעלינו לארץ ישראל, כשאני כל כך רציתי להיות ולהרגיש האמא עם שתי רגליים על הקרקע, האישה היהודייה. אי, כמה תמימות וכמה טיפשות. חשבתי לעצמי שככה, בין רגע, בהינף עיסה זה יקרה, במיוחד כששתי הבנות הקטנות שלי בשטח. ובגלל שהייתי מאוד, אבל מאוד תמימה, חשבתי שזה יהיה נפלא והכי טוב לאפות את החלות ביום שישי, טריות וטעימות ממש לכבוד שבת.
 
זה היה אסון.
 
הקמח התפזר בכל מקום חוץ מהקערה בה תכננתי שיהיה בצק טוב לחלות טעימות. וכשסוף סוף הגענו לשלב הבצק, חלק גדול ממנו נדבק בשיער ובבגדים של הבנות, ועוד כמות נדיבה נמרחה על השולחן.
 
וברגע שהחלות סוף סוף נכנסו לתנור, נותרו לי שעה וחצי לכניסת השבת, ועדיין לא הכנתי שום דבר חוץ מהחלות. ואם אוסיף עוד קצת מלח על הפצעים, לחלות היה טעם מזעזע. הן לא טפחו כמו שצריך, לא נאפו מספיק, הם ממש לא היו יאמי…
 
חוויית אפיית החלות נדחקה הצידה למשך שנה. נכון, זאת אחת המצוות החשובות לאישה היהודייה – מצוות הפרשת חלה, אבל האישה היהודייה הזאת הרימה דגל לבן והודתה: נכנעת!
 
עוד מאמרים בנושא:
חלה לנשמה
מצוות חלה – שפע וברכה בבית
חלה שכל כולה סגולה
איך נראה אצלכם יום שישי?
 
בינתיים, עברנו דירה, וכמה חודשים לאחר מכן נאלצנו לעבור שוב. כך עברנו מדירה לדירה, בשכירות כמובן, כשחצי מהרהיטים שלי מאוחסנים באיזה קונטיינר, והאור בקצה המנהרה אפילו לא נראה באופק.
 
מה עושים?
 
דיל עם אלוקים.
 
"אלוקים, אתה יודע שאני שונאת לאפות חלות. אבל! קראתי הרבה על מצוות הפרשת חלה, על השפע והברכה שהיא מביאה לבית. אלוקים, אני מוכנה לעשות איתך עסקה (איזו גאווה מצידי, אבל בואו נמשיך…) – אם תהיה מוכן למשוך כמה חוטים בשבילי ולמצוא לנו את הבית שאנחנו רוצים בקהילה הטובה (בה אנו גרים היום), אני מבטיחה לך שפעם בחודש אכין חלות לשבת".
 
לא חיכיתי שאלוקים יבצע את החלק שלו בעסקה. אנחנו אלה שצריכים לעשות את הצעד הראשון ולהראות שאנחנו באמת מתכוונים למה שאנו אומרים. קניתי שני קילו קמח והתחלתי לאפות. מהניסיון-אסון הקודם למדתי כמה דברים מחכימים: שום ילדים בסביבה, ואת החלות יש להכין כבר ביום חמישי בבוקר.
 
זה היה פחות מלחיץ מהפעם הקודמת, אבל החלות היו גרועות. הנחתי אותן על מגש ונתתי לציפורים לאכול, ומבעלי ביקשתי שיקנה חלות מוכנות לשבת.
 
זה מה שקרה בחודש שלאחר מכן. ואחריו. ועוד אחד אחריו. אחת השכנות יום אחד קפצה לביקור וראתה את כל הלחם שאני נותנת לציפורים, ומשום מה היא שאלה אם פורים כבר הגיע (תאמינו לי, גם אני לא הבנתי מה הקשר. יש לכם רעיונות?).
 
עוד בנושא סיפורים אישיים:
גאולה
דולרים, מיסטר
כשהגרוע מכל קורה
 
אז נרשמתי לקורס אפייה, וזה עשה את שלו. לפני שהכנסתי את החלות זרקתי לתוך התנור קוביית קרח, כך לימדו בקורס, כדי לוודא שהתנור מספיק חם לפני שמכניסים את הבצק. היה שיפור, אבל עדיין לא נפלא. החלה עדיין לא הייתה בטעם יאמי.
 
ניסיתי את המתכון של חברה שלי, של אמא שלה, של החברה של החברה שלי, ובעלי קנה לי ספר עם 70 מתכונים לחלות – שאת כולם ניסיתי, ועדיין, לא יאמי. היו חודשים שהן היו טובות יותר, אבל אני לא יכולה לומר לכם בוודאות שמישהו בבית ציפה לחלות שאני אופה לכבוד שבת.
 
בינתיים, אלוקים 'ביצע' את החלק שלו בעסקה: עברנו לבית בו אנו גרים היום, בקהילה שכל כך התפללנו להיות בה. בית ממש מציאה.
 
וכאן הגעתי למבוי סתום, מקום בו הרגשתי שאני קצת תקועה. חלק ממני פתאום חשב, 'רבקה, הנה קיימת את החלק שלך בעסקה, אז עכשיו החלות צריכות להיות מושלמות, נכון? והםא לא יוצאות כאלה…'
 
אז מה, להפסיק?
 
דיל זה דיל. המשכתי. מנסה עוד מתכון, אבל התוצאות אותו דבר: החלות לא טעימות, רזות, לא חלות. עברתי לקמח מלא, החלות יצאו יותר טוב ואני נהייתי קצת יותר רגועה. ושוב, חוזרת לנקודת ההתחלה. נכון, היה שיפור, אבל אתם חושבים שאחרי חמש שנים החלות לא צריכות להיות כבר מדהימות?
 
הן לא היו.
 
בחודש שעבר, זמן אפיית החלות התגלגל לו שוב לפתח ביתי ואני, כמו תמיד, הלכתי לדבר על זה עם אלוקים. אני לא מסוגלת להעמיד פנים. מתקפת ייאוש תפסה אותי חזק.
 
"אלוקים, מה הטעם? למה לבזבז זמן ומאמצים, ולעשות חלות לא טעימות כל חודש? אולי אני צריכה להפסיק להשלות את עצמי שאני מסוגלת לקיים את המצווה הזו? ניסיתי הכל אבל אני עדיין תקועה בשלב של "איכס, זה לא טעים". מה הטעם בלהמשיך?"
 
התשובה לא איחרה לבוא. הטעם – הוא לא לעשות חלות יאמי יאמי. אם החלה הייתה כזאת טעימה, ששום דבר לא היה נשאר ממנה עד מוצאי שבת, וכולם היו מחכים לרגע בו נוכל לאכול אותה כל חודש, אז היה לי סיפוק גדול מעצמי מתובל בהמון המון גאווה. ואולי גם, מן הסתם, זכות יותר קטנה בקיום אחת המצוות היקרות והחשובות שיש לאישה – מצוות הפרשת חלה.
 
וכך, במשך חמש שנים!, זכיתי לקיים את המצווה עם רצון והשתדלות, עם מאמצים ותפילות, ובלי שום נגיעות והנאות אישיות. אלוקים פשוט התענג מהחלות המגעילות שאפיתי, ואני פשוט צריכה להמשיך. זה המסר.
 
זאת לא התשובה שציפיתי לקבל.
 
אבל כמו שאמרתי, לי כבר הספיק מכל הניסיונות העקרים של אפייה ללא פירות. אבל אם אלוקים אוהב את החלות שלי, אז בסדר. זה מספיק טוב בשבילי. ואז חשבתי לעצמי, למה לא לנסות מתכון נוסף?
 
בקיץ האחרון היינו באנגליה. בעלי קנה לי ספר עמוס וגדוש במרשמים ומתכונים, רק משום מה, הוא כנראה לא שם לב למאכלי הטריפות שהיו בו… ללא ספק, זה לא היה ספר יהודי (הוא לא שם לב לזה כשהוא קנה אותו תוך כדי ריצה למטוס). אבל באמצע הפרק של מתכונים ללחמים היה מתכון לחלות. עברתי על כל המרשמים, תאמינו לי. אבל המרשם הזה, שבעיקרון היה לחלות חלביות (יש דבר כזה) קסם לי, אני הפכתי אותו לחלות פרווה (כמו שנדרש בהלכה) ובלב כבד ניגשתי למלאכה.
 
מה אתם יודעים, החלה יצאה יאמי יאמי, מדהימה ונפלאה. היה לה טעם נפלא, מרקם עשיר, מראה מהמם. מה זה נהניתי לאכול אותה…
 
ואתם כבר מכירים אותי, אז הנה כמה דברים מדהימים שלמדתי מכל עניין אפיית החלות: למדתי (שוב) שבורא עולם מחשיב ומעריך מאוד את המאמצים הרבה יותר מהתוצאות (בדיוק ההיפך מאיתנו). למדתי גם על ערכה של ההתמדה, אפילו כזו שנמשכת שנים, גם אם זה נראה שאתם לא מגיעים לשום מקום. וגם למדתי שלפעמים יש מתכונים לחלות לא כשרות בספר מאוד מאוד לא כשר שפשוט מחכה שאיזו אישה יהודייה תגיע אליו, תקרא אותו, תשתמש בו, וכך תעלה את כל ניצוצות הקדושה שהיו תקועים אי שם בגלות.
 
והדבר האחרון שלמדתי הוא, ש-12 כפות שמרים זאת טעות דפוס איומה!