תקשיבי מיידלע….

השתתפתי בפדיון הבן אצל קרובת משפחה. האמא של הילד הייתה הבת הבכורה של הבן הבכור של הבת הבכורה… בקיצור, הגיעו לשם המון סבתות, דורי דורות של סבתות, ואז קרה משהו ש”אף פעם” לא קורה: התינוק התחיל לבכות…

כל הסבתות התאספו מסביב לאמא והתחילו לומר את דעתן. ומשום מה, כולן עם אותו נוסח…

“מיידאלע, אני כבר גידלתי 5 ילדים, ואני אומרת לך שקר לו”

“מיידאלע, אני כבר גידלתי 6 ילדים ואני אומרת לך שחם לו”

“מיידאלע, אני כבר גידלתי… ואני אומרת לך שהסיכות שמחברות את התכשיטים דוקרות אותו. ובכלל, צריך לתפור את כל התכשיטים על הבגד בלילה שלפני הפדיון…”

את הטיפ הזה הכי אהבתי, מה אני אעשה עם הטיפ הזה עכשיו? כשאמרו לי את זה כשעשיתי פדיון הבן, אמרתי להם שבפעם הבאה כשאעשה פדיון הבן אזכור זאת… אם אתם כבר אומרים מה לעשות, תנו טיפים שימושיים.

בקיצור, הסתכלתי על האמא וריחמתי עליה. היא עמדה שם קצת בהלם, לא יודעת מה לעשות עם כל הוויכוחים מסביבה. ניגשתי אליה ואמרתי לה: “חני, את האמא של הילד ואת יודעת בדיוק מה הילד צריך עכשיו. מה הסיבה שהוא בוכה?”

ואז היא ענתה לי: “נראה לי שהוא רעב, שרק יביאו לי את הילד”.

תבינו, התינוק ‘נזרק’ מסבתא לסבתא… איכשהו הבאתי לה את הילד, היא הלכה לאיזו פינה והילד נרגע.

תגידו לי, מה הסיבה שכל הסבתות אומרות את דעתן? מה הסיבה שהן אומרות לך כל הזמן מה לעשות?

תחשבו על זה, אמא טרייה, אין לה ניסיון בגידול ילד. ובינינו, אין כמו ניסיון! לא משנה מה למדת, לא משנה כמה ספרים קראת, איזה תואר הוצאת וכמה קורסי הכנה עשית. בסופו של דבר, כל זמן שאת לא מחזיקה את החבילה הקטנה הזאת שנקראת תינוק – ביד, את לא יודעת מה לעשות, זה הכול בערך… אבל ברגע האמת, רק הניסיון עוזר לך!

רואים את זה גם בהמשך אצל הילדים הבאים, כשיש כבר יותר מיומנויות, ולוקחים דברים יותר בקלות, לא נבהלים מכל דבר…

אם הילד בלע שקל חס ושלום, מה עושים?

אצל הילד הראשון הולכים לרופא, דורשים אולטראסאונד, CT, א,ק,ג. וכו’.

אצל הילד השני מחכים בסבלנות עד שרואים את זה בטיטול.

אצל הילד השלישי: מורידים את השקל מהחשבון של הילד.

כתבה לי מישהי במייל על הכתבה משבוע שעבר, שהאנשים שאומרים לך שלילד חסרה נעל בסך הכול מתכוונים לטוב. זה נכון.

גם אותן סבתות שאומרות לכן את דעותיהן, מה הסיבה שהן אומרות לכן מה לעשות?

הן עושות את זה מטוב לב! הן בסך הכול רוצות להעביר לכן מידע. אותן נשים, אימהות, סבתות, יש להן ניסיון, והן מאד רוצות להעביר את הניסיון שלהן אליך.

ובינינו, מיידאלע, סבתא שלך ואמא שלך גידלו כך וכך ילדים. יש להן ניסיון יותר ממך, ואולי שווה לך להקשיב להן וללמוד.

כשמישהי באה לומר לך את דעתה, שווה להקשיב ולאחר מכן לחשוב אם זה מתאים לי או לא. להקשיב זה לא מחייב! את לא חייבת לעשות מה שאומרים לך. יש סיכוי שהדעות שלה יהיו בשבילך טיפים טובים לחיים. ולכן, שווה להקשיב – אבל אנחנו לא אמורים להיפגע! היא אומרת את זה לפי ההיגיון שלה, ההיגיון שהיא פיתחה לעצמה במשך שנים על פי מה שהיא עברה בחיים, אילו הורים היו לה, אילו חברות וכו’, בהגיון שהיא פיתחה, זה נראה הכי נורמאלי. כך היא מביעה את דעתה, ומותר לה להביע דעה, אבל זה לא אמור לפגוע בי!!!

רוצות דוגמא?! נניח שאני אתן לכן טיפ: אם את רוצה לקנות מתנה לתינוקת חדשה, אל תקני חליפה ורודה!

אולי זה נראה לך טיפ מוזר, הרי ‘מנהג אבותינו בידינו’ לקנות חליפה כחולה לבן וורודה לבת. ואני אומרת שדווקא בגלל שכולם קונים חליפה ורודה, זו הסיבה לא לקנות חליפה ורודה.

אני רוצה לספר לכן שאצלי לדוגמא, נולדה לי בת אחרי ארבעה בנים. נו, נראה לכן שהעזתי להלביש לילדה בגד שיראה כאילו התקמצנתי והעברתי מהבנים לבת?

רק היה חסר לי שמישהי תשאל אותי: “איך קוראים לו?” – זו בת, זו בת!!!

כשאני למשל, רואה תינוק, אני שואלת: “איך קוראים לזה?”

ואז הנשאלת עונה לי:
לזה? זה בן אדם! קוראים לה חני… – אז אני יודעת שזה בת.

המשפחה והחברות הרגישו שהפעם אני באמת צריכה את המתנות שלהם, כי הרי אין לי בגדים לבנות. תוך חודש הוצפתי בארון מלא בגדים לילדה. היו לי כ-15 חליפות, כולן בצבע?… ורוד!!!

נו, איך קיבלתן את הטיפ שלי? זה היה ביקורת כלפיכן? לא. אמרתי את מה שיש לי לומר לפי הניסיון הספציפי שהיה לי בחיים בנושא הזה. כל אחת יכולה ללכת הביתה ולחשוב האם הטיפ הזה מתאים לך או לא.

אם יש לך כבר בבית 10 חליפות ורודות שהכנת למתנות, את יכולה לומר שמבחינה תקציבית, כרגע הטיפ הזה לא מתאים לך…

את יכולה להחליט אם זה מתאים לך או לא. אבל את לא אמורה להיפגע ממה שמישהי אחרת אומרת לך. מותר לה לומר את מה שהיא חושבת, ולך מותר להקשיב ולחשוב האם זה מתאים לך!

ומניסיון, אם רק תגיבי במשפט כמו: “הקשבתי/שמעתי ואני אחשוב על זה”, תגלי שרוב הוויכוחים והפגיעות נעלמים. כי בסך הכול אנשים רוצים שתקשיבי… תתייחסי… לא תמיד ממש מעניין אותם מה את מחליטה בסוף לעשות,

העיקר הקשבת.