השמלה

היא לבשה את השמלה בגאווה
והרגישה נהדר, העיניים שלה נצצו…
בדיוק לחמש דקות. אפיזודת השמלה
שלימדה אותי שיש פעמים שעדיף
לשתוק ולתת לבורא עולם לנהל את
העניינים.
 
 
הבנות שלי כבר ילדות גדולות. וככל שהן גדלות אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם אחד המאבקים הכי קשים שאני חווה – לאפשר להן לטעות, למצוא לעצמן דברים.
 
שמונה שנים פלוס קשיים עצומים, עם 'סימנים' ומלא מסרים מבורא עולם הייתי צריכה להגיע להחלטה שאני רוצה לכסות את השיער. וזאת רק דוגמה אחת. עשיתי את זה רק בגלל אותו רגע בו הבנתי ששלב הצניעות בו הייתי משפיע מאוד על חיי הנישואין שלי, וגם על הפרנסה שלי.
 
אבל למען האמת, העניין הכלכלי תפס אותי יותר. החלטתי לכסות את השיער, לפחות בהתחלה, בגלל המצב הכלכלי הרעוע אליו הגענו, ממש מרחק נגיעה מפשיטת רגל ומכירת הבית (מזה לא היה מנוס). כיסיתי את ראשי עם חתיכת הבד הזו כאילו היה זה 'שוחד' לבורא עולם, אתם יודעים, שיסדר לי קצת את חשבון הבנק.
 
אבל זה לא עבד. לפחות לא בהתחלה.
 
את הבית, כמו שאמרתי, היינו חייבים למכור, אך בעצם פעולה זו התגלתה הברכה העצומה שבתחפושת. מה שכן קרה מהר מאוד, הרבה יותר מכפי שחשבתי, היה הדבר מדהים. הקשר שלי עם בעלי עלה כמה שלבים והתחזק בצורה מדהימה.
 
כשאתה עובר קשיים בחיים, לחץ כלכלי איום ונורא, עסק שקורס לך מול הפנים, קריירה מרוסקת, ילדים לא שמחים, בעיות בקשרים עם התא המשפחתי המורחב והרשימה עוד ארוכה, זה יכול להפעיל לחצים רבים אפילו על בית וזוגיות טובים, אפילו הכי טובים שישנם, ובעלי ואני הרגשנו כל כך 'זרים' אחד לשני באותה תקופה קשה (זה היה לפני שלמדנו להכניס את בורא עולם לתמונה בכל פרט בחיינו, ועוד לפני שזכינו להבין מהי אמונה…)
 
כיסיתי את הראש, והוקוס פוקוס! פתאום חזרנו להיות "צוות לוי". כבר לא ניסיתי להילחם מול כל החזיתות הללו לבד, בעצמי, כשבעלי נמצא באיזו בפינה מקבילה אלי. בפעם הראשונה מזה חודשים רבים הרגשנו שחזרנו אחת לשני, שאנחנו שוב ביחד.
 
ומאז, קיבלתי עוד כמה שיעורים חשובים ומאלפים בנושא הצניעות. למשל? כשהבת שלי הייתה חולה תקופה ארוכה עם 'שפעת' ו'אסטמה' שהחמירו מיום ליום. אבל אחרי שעבדנו קצת על מידת הצניעות – גם שלה, הפלא ופלא – הילדה כאילו נולדה מחדש.
 
ראיתי הרבה דוגמאות יפות בחיים מיד ראשונה ושנייה, על איך שהצניעות שומרת על הבית והאנשים שגרים בתוכו. על בריאות הנפש והגוף שלהם כאחד, ועל השמחה. אני מוקסמת מזה ומשתדלת להתקדם עם זה הלאה תמיד, למרות שזה לא פעם קשה.
 
אבל זה אני. הבנות שלי זה כבר סיפור אחר. מה שהבנות יודעות הוא – שהרבה חברות שלהן לובשות חצאיות קצרות יותר מאלה שהן לובשות, יותר מודרניות, והן גם אוהבות את המראה הזה. לפעמים הן רוצות ללבוש את השמלות הצמודות או חצאיות קצרות. העניין הזה נוגע יותר לבת הגדולה שלי.
 
וזה המקום בו אלוקים לימד אותי שיעור מדהים בלהרפות, ולאפשר לבנות שלי לבחור 'לרדת' כדי שיזכו לבחור 'לעלות' מעלה. אני רוצה שהן יתלבשו בצניעות רק בגלל שהן רוצות ולא בגלל שהן צריכות לשמח אותי, או להתאים לי, או בגלל שאני מפחידה או מטיחה בהן אשמות חלילה. ממש לא.
 
לא מזמן שמעתי שיעור של הרב שלום ארוש בו הוא הסביר, שאלוקים נותן לנו הכל במתנת חינם, אפילו את המצוות שאנחנו מקיימים. אם זה נכון, אז על מה אנחנו מקבלים שכר? פשוט מאוד. השכר הוא על השמחה בקיום המצוות. אם אנחנו מתמרמרים ומתרעמים כל הדרך, או מקיימים אותן על טייס אוטומטי, השכר יהיה קטן מאוד.
 
אנשים לא מקיימים מצוות בשמחה מכיוון שהם מרגישים שאין להם ברירה, או כשמאלצים אותם לקיימן.
 
אני לא רוצה שהבנות שלי יקיימו כך את המצוות. ממש לא. זו הסיבה שאני חייבת להרפות ממה שאני יודעת, וממה שאלוקים רוצה, ולאפשר להן לבחור את הקדושה בעצמן.
 
וזה מביא אותי לסיפור על השמלה. הבכורה שלי ראתה שמלה בחנות בישוב שלנו והתאהבה בה ממבט ראשון: שמלה צמודה בגוונים של חום עם כתפיות, גוף השמלה – שלא היה הכי ארוך, היה בגוונים מיוחדים. ברור שכך אי אפשר ללבוש אותה אלא בתוספת חולצה וחצאית-תחתית. לטעמי, השמלה הייתה צמודה מאוד, צעקנית, לכן דיברתי איתה ואפילו הייתי מוכנה לקנות לה שמלה יותר יקרה במקום.
 
אבל למחרת, הבת שלי דיברה איתי על השמלה ההיא והסבירה לי כמה היא אוהבת את הבגד הזה, אהבה כזו ששום בגד מהארון שלה לא קיבל ממנה. מיד הבנתי שהגענו לפרשת דרכים רוחנית. ידעתי שברובד פנימי יותר דיברנו על משהו עמוק ומהותי, ולא רק על 'השמלה ההיא'. הבת שלי באמת בחנה את העניין ובדקה אם אכן יש לה חופש בחירה, אם היא בוחרת לקיים מצוות או רק עושה אותן בגלל שאני מאיצה בה.
 
אז שאלתי את אלוקים מה אני עושה, בשקט, בראש שלי, והתשובה הייתה מאוד מפתיעה: "תני לה לקנות את השמלה!".
 
טוב, אלוקים, אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, אבל אני בהחלט מוכנה להודות שאתה יודע מה הכי טוב…
 
הילדה קנתה את השמלה. בעיניים שלה הייתם יכולים לראות את ניצוצות השמחה שמילאה אותה כשאחזה בה. היא לבשה אותה בשבת, ואני החמאתי לה הכי בכנות שיכולתי (למרות שהיצר הרע שלי התחנן שאהפוך לאמא הקשוחה ו'ארד' עליה).
 
תודה לא-ל שנתן לנו את הרב שלום ארוש ואת הספר המדהים שלו חינוך באהבה, כי הספר הזה לימד אותי שאם אגרום לבת שלי להרגיש אהובה ושאכפת לי ממנה ואני מבינה אותה – זה משהו שתמיד! פועל בצורה חיובית על הילדים ומונע הרבה טרור רוחני ונזקים איומים בנפשם.
 
את השמלה היא לבשה בגאווה, היא הרגישה נהדר, היא קפצה מרוב שמחה, העיניים שלה נצצו… בדיוק לחמש דקות. במהלך הסעודה הראשונה של שבת, בערב, שמתי לב שהבת שלי לא מרגישה הכי נוח עם הכתפיות של השמלה, החיוך שלה נעלם (קצת), ולקראת סוף הארוחה ראיתי על פניה שמחשבות עמוקות מתרוצצות בראשה.
 
זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהיא לבשה את השמלה. אחרי כמה ימים היא נתנה אותה לחברה שלה. ושוב, היצר הרע שלי ניסה לדחוף אותי להרוס הכל, שאפתח את הפה הגדול שלי ואשלח כמו טיל איזה 'אמרתי לך!' קלאסי ומוכר. תודה לא-ל שיש לנו תמונה גדולה של הרב שלום ארוש בבית, תמונה שעזרה לי לא להגיב ולאפשר לבת שלי ללמוד את המסר שהיא צריכה ללמוד בעצמה, בדיוק כמו שאלוקים רוצה.
 
אני לא אומרת שבזה סיימתי עם ענייני הצניעות עם הבנות שלי. אני עדה להתקצרות החצאיות, ולא רק שלהן אלא של הרבה ילדות בישוב בו אנו גרים, ואני יודעת שבדרך מחכים לי עוד אתגרים.
 
אבל לעת עתה, אני כל כך מודה לבורא עולם שהראה לי שכאשר אני מרפה ופותחת את הדלת להתערבות שלו בחינוך הבנות שלי, הוא מוציא כמה ניסים נפלאים מהתיק שלו. לעת עתה, הבת שלי כבר לא מתעניינת בבגדים צמודים. וכל יום שהיא בעצמה בוחרת בדרך הזו, בשמחה, הוא יקר מאוד.