פרשת תרומה – מצוות מחצית השקל ברסלב ישראל

בתחילת פרשתנו מופיע הצו האלוקי לאסוף מאת בני ישראל תרומה עבור בנית משכן – מקדש: ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. רש”י מביא בשם חז”ל, הבחנה בין שלש מגביות שנאספו מאת בני ישראל לצורך הקמת המשכן:

1. סכום קבוע של מחצית השקל מכל איש. מתרומה זו בנו את ‘אדני המשכן’, אלו הן היתדות שהיוו את הבסיס להקמתו.
2. סכום קבוע נוסף של מחצית השקל מכל איש. סכום זה הופקד בקופת המשכן וממנו נקנו קרבנות הציבור שהוקרבו.
3. חומרים וחפצים כל איש כרצונו וכחפצו, אבנים טובות, כסף, זהב, בדים וכד’. מחומרים אלו, בסופו של דבר הוקם המשכן עצמו.

נראה, כי שלשת התרומות הללו, משקפות תנועות נפשיות מגוונות, ועמדות רוחניות שונות הנוגעות ליחס שבין היחיד לבין הכלל, ונעות על הציר שבין אינדיבידואליזם וייחודיות, לבין התמסרות אל הכלל תוך איבוד מסוים של עצמיות.

למעשה מדובר בשני סוגים שונים של תרומה שההבדל ביניהם נוגע לכמה דברים. ראשית, בשתי התרומות הראשונות מדובר בכסף, בעוד שבתרומה השלישית מדובר בחומרים. שנית, בשתי התרומות הראשונות מדובר בסכום קבוע בלתי ניתן לשינוי, ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’, בעוד שבתרומה השלישית, רשאי כל אדם להביא כמה שרוצה: ‘כל איש אשר ידבנו ליבו’.

תפקידן של שתי התרומות הראשונות, הינו לטשטש את ההבחנה שבין אדם לאדם, ולהציב את כל בני ישראל נוכח המשימה הלאומית של בנית המשכן באופן שווה. אין עשירים ואין עניים, אין חזקים ואין חלשים, אין קרובים יותר ואין קרובים פחות.

יסודותיו של המשכן, בסיסו, אדניו, מושתתים על שוויוניות מוחלטת השוללת מכל אחד את האפשרות לחוש עליונות, מקורבות או שותפות יתר על פני חברו. זוהי ההתמסרות וההתבטלות לכלל. ‘אני הוא בורג קטן במערכת’. ‘אני מספר אחד מתוך רבים’. וכלנו ביחד, באופן שווה תורמים למקדש ולמשכן.

הדבר גם בא לידי ביטוי בעובדה שמדובר בכסף ולא בחומרים. החומר המסויים יוצר זיקה ספציפית ייחודית שלי כלפי המשכן הנבנה ממנו, ובאופן זה, שוב עלול להווצר פער ביני לבין חברי. זהב יותר חשוב מכסף, ועור אילים יקר מעור תחשים וכד’. לא כן כשכל אחד נותן כסף, שהוא גולמי והוא איננו משתנה במגע יד זה או אחר.

אל מול תרומות אלו ניצבת תרומת החומרים – כל איש אשר ידבנו ליבו. זוהי תרומה אישית המביאה לידי ביטוי את נגיעתו האינטימית של האדם באותו הדבר שהוא תורם. יש לה לאשה תכשיט יפה בביתה שרגשות סנטימנטליים רבים יש לה כלפיו, והיא מוכנה לוותר עליו ולהביאו אל המשכן. איש אחר מוותר על מעיל העור שלו, ואחר מוותר על אבן יקרה שקבלה בירושה מסבו.

בתרומה זו, ניצב כל אדם כיחיד אל מול המשכן, אל מול המשימה הלאומית ובוחר את המבע שאותו הוא מבקש להביע בתרומתו, מבע מדוייק המשקף את תחושתו האינטימית כלפי המשימה שבפניה עם ישראל ניצב.

בתרומה זו, ניצב במוקד הלב – ‘כל איש אשר ידבנו ליבו’, בעוד שבתרומות הראשונות ניצב הראש – ‘בקע לגולגולת’, כך מכנה הכתוב את תרומת מחצית השקל.

יתרונה של התרומה האחרונה שהוא מאפשר מבע אישי, נגיעה אינטימית של היחיד בכלל. היא איננה מבטלת את עצמיותו של היחיד, היא מותירה מקום לרחשי ליבו האישיים, ומקיימת אותו כ’בן יחיד’ בתוך ציבור. אולם חסרונה בכך שהיא מבטלת את השוויוניות ועלולה ליצור תחושה של ‘שווים יותר ושווים פחות’. האם אמנם, מי שזכה ויש לו יותר כסף, אמור להיות קרוב יותר לשלטון? משפיע יותר? מתנשא יותר?

האופן שבו מבקשת התורה, ללמד את אותו האדם העשיר שהוא שווה בין שווים, הוא בכך שלצד העובדה שהיא מאפשרת לו להביא לידי ביטוי את רצונו הכן לתרום ככל יכולתו הרבה, היא גם מכריחה אותו להביא את אותו הסכום המדויק כמו שכנו העני, ודוקא למטרה היסודית של בנית האדנים שהם יסוד היסודות של הבית. התשתית היא בשוויוניות, אין עוגנים ללא הכרה פנימית ותודעה עמוקה שכלנו שווים.

מסופר על אחד האדמורי”ם, שביקש לבנות בבית הכנסת שלו ארון קודש גדול ומפואר. בליל שבת אחד הוא הכריז על המטרה ועל פתיחתה של קרן לתרומות שממנה ייבנה בעזרת השם אותו ארון קודש.

לאחר כמה ימים הגיע אל אותו אדמו”ר, איש אמיד מן הקהילה והודיע לו כי הוא יכול לסגור את המגבית, כיון שבכוונתו לתת תרומה גדולה שתספיק לבדה למימון הארון.

להפתעתו של אותו עשיר, סרב האדמו”ר להצעתו הנדיבה. ‘אני חושב גם על טובת הקהילה וגם על טובתך’, הסביר לו האדמו”ר בנימוס.

רוצה אני שכל יהודי מן הקהילה שיבוא להתפלל בבית הכנסת ויראה את הארון הנפלא, יחוש שותפות, ירגיש חלק, יחווה מעורבות.

וגם רוצה אני למענך, שכשתבוא אתה לבית הכנסת להתפלל, לא תבואך רגל גאוה ותאמר: ‘אני עשיתי’, ‘זה שלי’.

המתח שבין ‘כל איש אשר ידבנו לבו’ לבין ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’ הוא המקיים את היחס הנכון שבין שוויון וייחודיות. בין התמסרות לכלל תוך ביטול לבין אינדבדואליות. ובעיקר, בין תחושה פנימית של עצמיות מיוחדת ואישית, לבין הכרה של ענווה של היותנו יתד אחד, אדן אחד בתוך המשכן הנאה והמפואר של עם ישראל.