ידיים של אמונה

במקום ליפול למלכודת הכעס,
החרדות והדיכאון, עשה בדיוק את
ההיפך: תחייך! תרים ידיים למעלה,
לשמים, ותבקש שיהיו לך ידיים של
אמונה. קשה? ממש לא.
 
 
יש מתנות, ויש מתנות. אבל אחת המתנות הנפלאות שאדם זוכה לקבל כאשר הוא מקשר את עצמו לבורא עולם עם האמונה היא: שהבורא מאיר במוחו תובנות נפלאות, דברים עצומים שהוא פתאום מסוגל להבין. ולא רק, את התובנות המדהימות הללו הוא מקבל בדרך של ברכה, פלוס בונוס נפלא – הבורא מרים אותו לגבהים רוחניים חדשים, והוא גם זוכה לענווה. הוא מתחבר לבריאה בהרמוניה מושלמת, והבריאה מתחברת אליו.
 
בדרך שאדם בוחר ללכת – מוליכים אותו. זה מה שהבורא עושה עם האדם. לאיזה כיוון שתבחר ללכת – לשם הוא יוביל אותך, כמו שאומר דוד המלך ע"ה: "ה' צילך" (תהילים, קכ"א). אם אדם מאיין את עצמו ונהיה כלי מלא לאורו של הבורא ותורתו, החיים שלו ימשיכו כפי שנועדו לכתחילה – בטוב ובנעימים. אולם, אם אדם חושב לעקוף את חוקי התורה, אז שלוות הנפש תמצא דרכים עקיפות מנפשו. בקיצור, הוא ושלווה יהיו שני דברים שאולי לעולם לא ייפגשו…
 
כמו בבריאה, כשהלילה בא לפני היום, גם אנחנו צריכים לשים את "הלילה" לפני "היום", את האמונה לפני השכל וההיגיון. לא משנה מה קורה בחיינו, עלינו לנכס תחילה דברים דרך עיני האמונה. וברגע שנעשה זאת, נבין באיזו דרך בדיוק עלינו ללכת, הנכונה כמובן, וגם את ההיגיון שמאחורי הדברים. אך תחילה, יש להקדים את האמונה.
 
רבי נחמן מברסלב מסביר (ליקוטי מוהר"ן חלק א, צ"א) את הנאמר על הפסוק "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" (שמות, יז): "כי יש כמה מיני אמונה. יש אמונה שהוא רק בלב. והעיקר שצריך להיות לאדם אמונה כל כך, עד שיתפשט בכל האיברים, כמו שמובא בכתבי האריז"ל, שצריך להגביה את ידיו בשעת נטילה נגד הראש כדי לקבל הקדושה. נמצא, שצריך לזה אמונה בהידיים, להאמין שמחמת שמגביה ידיו כנגד הראש מקבל הקדושה, כי בלא אמונה אינו כלום, כמו שכתוב (תהלים קי"ט): "כל מצוותיך אמונה". וכשיש לו אמונה כזו, בא מן האמונה אל השכל, וכל מה שמחזיק את עצמו באמונה בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחילה להאמין, עכשיו כשבא אל אמונה יותר גדולה, מבין הדבר הראשון בשכל. וזה שכתוב במשה: "ויהי ידיו אמונה" – שהיה לו אמונה כל כך גדולה עד שנתפשט בכל האיברים, שאפילו בידיו היה האמונה כל כך גדולה, "עד בוא השמש" – היינו להשכל של הדבר, ושמש הוא בחינת חכמה, כמובא אצלנו".
 
מהיום בו התגלה בורא עולם על הר סיני, עם ישראל זכו להבין את הסוד של "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). כאשר השם יתברך נתן להם את התורה על ידי משה רבינו, הם הבינו שעליהם שהם חייבים למלא את מצוות התורה בדרך של אמונה, למרות העובדה שלא הבינו את קו השכל וההיגיון המנחה והעומד מאחורי כל ציווי. אולם, כאשר קיימו תחילה את המצוות, הם אוטומטית זכו לקבל תובנות עמוקות והבנה של המצוות. על ידי האמונה הם היו מסוגלים "לעשות" לפני ש"שמעו" או הבינו.
 
דפוס החשיבה של האמונה, כאשר אנו עושים את רצונו של הבורא לפני שאנחנו מבינים למה ואיך, זה דבר שעלינו ליישם בכל תחומי חיינו. בכל פעם שאדם נוהג כך הוא מחדש את קבלת התורה הפרטית שלו. אמונה צריכה להיות הטבע השני שלנו, בדיוק כמו מים שאנו שותים כאשר אנו צמאים. ומנגד, עלינו לחשוש לשים את השכל וההיגיון לפני האמונה, בדיוק כמו שאנו חוששים לגעת בגחל בוער.
 
אז איך הופכים את האמונה לטבע שני, אתם שואלים? ובכן, התשובה היא שלא משנה מה קורה לאדם, הוא צריך כל הזמן לומר לעצמו 'זה מה שהבורא רוצה והכל לטובה!'. התגובות, אף הן צריכות להיות על פי האמונה, כאשר הוא מחפש תחילה את ההשגחה האלוקית והטוב הפנימי שיש בכל דבר, בכל מקרה ומצב. רבי נחמן מברסלב מזהיר אותנו לא לשייך שום דבר בחיים לגורל או מזל מכיוון שהכל תוצאה של הבורא ורצונו. לכן, התגובה הראשונה של האדם, הן במחשבה והן בדיבור, צריכה להיות על פי האמונה.
 
פוטרת מהעבודה?
מישהו רימה אותך?
קיבלת דו"ח משוטר/פקח של העירייה?
השעו את הילד מבית הספר?
מישהו חסם לך את הרכב בחנייה?
 
קודם כל, אמור לעצמך שהכל לטובה. גם אם אתה לא מבין למה, זה רצונו של הבורא והכל לטובה, גם אם ההיגיון והשכל שלך מתעקשים לגרום לך לחשוב אחרת. ובמקום ליפול למלכודת הכעס, החרדות והדיכאון, עשה בדיוק את ההיפך: חייך ופעל על פי כללי האמונה. זה השלב הראשון של להפנים את האמונה וליישמה לפני השכל.
 
כאשר אדם מתרגל לפעול ולהגיב בדרך האמונה – במעשה ובדיבור, האמונה תהפוך לחלק בלתי נפרד מדפוסי ההתנהגות שלו, ולא רק בלב ובראש, אלא בכל איבר ואיבר בגופו.
 
פעילות גופנית במכון כושר דורשת לחזור על פעולה או תרגיל מסוים לא מעט פעמים, כדי להשיג את התוצאה שאנחנו רוצים לראות על עצמנו. על ידי תרגול של הרגשות שלנו עם אמונה, וגם בצורה ווקאלית – לומר לעצמנו שוב ושוב שהכל מאת השם והכל לטובה, נזכה לאמונה משויפת ומחודדת, טבע שני שאין שני לו.
 
אנחנו גם יכולים להזכיר לעצמנו שכל מה שקורה לנו – הכל תוצאה של רחמי הבורא עלינו. ובעיקר, זו אהבתו הגדולה אלינו! שהכל בהחלט לטובה, לא משנה איך זה נראה לנו באותו רגע. כל תרגול כזה מכניע את השכל ומזכה אותנו להקדים את האמונה. ובסופו של דבר, האמונה תתפשט לכל איברי גופנו, דבר שיוביל אותנו לראות איך כל דבר שנעשה איתנו הוא אהבה עצומה של בורא עולם אלינו.