עוד אחד וזהו?

אז עוד אחד וזהו? ובכלל, איך
מחליטים? האם בגלל השעון הביולוגי?
האם לעבור את המסע הזה שוב?
ואולי בגלל שאנחנו כבר בשוונג? רגע,
עוד ילד? שרון רוטר מתלבטת.
 
 
זהו. הגעתי לגיל שאפשר להתחיל. להתחיל לסיים, אולי להתחיל, אולי… אני מתכוונת…
 
כל הפתיח הזה, אם תהיתם, מתייחס לעובדה שזה עתה חגגתי שלושים ושש שנים והשעון הביולוגי שלי מתקתק.
 
אני יודעת שאני רוצה עוד ילד, אבל אם להודות על האמת, זו הפעם הראשונה אחרי שלושה ילדים שאני ממש לא מצליחה לדמיין את כל המסע הזה מחדש.
 
כמובן שיש לי אלף ואחד תירוצים למה לא להביא עוד ילד, כשבראש הרשימה מנצחת העובדה שפשוט נוח לי עם המצב הקיים. ברוך השם, הגענו לסטאטוס קוו מסוים בבית, ועל אף הקשיים הקיימים הנובעים מגידול שלושה ילדים קטנים, אנחנו עדיין חבורה נחמדה ומגובשת ויש איזו שגרה מרגיעה.
 
בנוסף, יש את שאר התירוצים הרגילים והידועים, כמו הקושי בהיריון ולידה, התקופה הראשונה שמצריכה להיצמד לתינוק, בעיקר בשנתו הראשונה, עניינים כלכליים, חוסר עזרה וכן הלאה.
 
אני מזכירה לעצמי שלא גדלתי בחברה דתית בה נהוג לגדל שבט קטן. שם תפקידה של האישה ברור לה עוד משחר ינקותה כשיש לה דוגמאות מסביבה לרוב. לעומתן, חונכתי לפמיניזם, להגשמה עצמית, לשאוף לממש את עצמי כאדם ולנצל את כישוריי החוצה, במקום אל תוך הבית פנימה.
 
אבל העובדה שאני רוצה עוד ילד צפה מעל כל התירוצים ומהבהבת לי בפולסים מסנוורים, כמו מסרון מעצבן שעוד לא קראתי: 'עוד אחד!', 'נו? מה קורה עם עוד אחד?'…
 
הזמן הוא כמובן גורם לא פחות מכריע במשוואה הזאת, ואין לדעת אם אעצור בכך שאסתפק בעוד ילד אחד ואסגור את הבאסטה, או שמא ארצה להביא בעתיד עוד זאטוט לרשת את הממלכה ואת כסא העצר.
 
ויש כמובן את הדעה, כמו זו של בעלי, שאם כבר בחיתולים וקימה בלילה עסקינן, (כלומר מציאות ההווה שלנו היום) אז כדאי להתאמץ ולהמשיך לעוד ילד כי אנחנו כבר בשוונג…
 
מול כל הפלוסים והמינוסים שברשימה, עומד טיעון אחד שעוזר לי להבין שאני לא מבינה ולא יודעת כלום. וששוב, כמו תמיד ובכל דבר, עלי לשים מבטחי בבורא עולם.
 
ידוע שעול גידול הילדים נקבע מלמעלה. לכל אחד ואחת מאיתנו ישנה מנה קבועה של ניסיונות, למידה, צמיחה ותיקון, שאנו אמורים לעבור בתהליך ההורות. מידה זו קבועה ואנו נאלץ ללכת בדרך הזאת, בין אם נגדל ילד אחד ובין אם שנים-עשר.
 
אפשר לראות דוגמאות אינספור בסביבה הקרובה אלינו. למשל, אמא שמגדלת ילד אחד, אך נאלצת להתמודד עם קשיים שצצים בלמידה ובקשרים החברתיים של הילד. היא נאלצת להתרוצץ הלוך ושוב בין פסיכיאטריים ונוירולוגים, אבחונים ומבחנים, מורים, מנהלים ויועצות, ולקחת החלטות קשות אם להשתמש בתרופות או לעזור בדרכים אחרות.
 
לעומת זאת, לרעותה עם חמישה ילדים יש קושי עם גידולם, אך ילדיה נמצאים בטווח הנורמה והיא לא צריכה להתמודד עם מערכות רפואיות ומוסדות חינוך. לשתי האימהות הללו יש את אותו הקושי, פחות או יותר, בפרנסה, בגיבוש הדרך החינוכית, ואפילו בצד הטכני והפיזי של הטיפול בילד.
 
כאילו במקרה קראתי את הסיפור של רבי נחמן מברסלב מעשה מביטחון, מתוך ספרו סיפורי מעשיות, ושמעתי הסבר מרומם ומחזק על הסיפור שמיד האיר לי על הנושא המדובר.
 
הדרך בה נוכל להיות שמחים תמיד, על פי עצתו של הצדיק, היא לחיות בהווה, כאן ועכשיו. לא לחשוב מה היה אתמול ולא מה יהיה מחר. לחיות את הרגע באמת. העצה השנייה היא לשמור על גמישות. החיים אינם יציבים. הם משתנים כל הזמן. כל רגע שנדמה לנו שאנו שולטים במצב נוטע בנו מעין אשליה של ביטחון. אך ברגע שמשהו במשוואה משתנה וזז (וזה קורה כל הזמן) אנחנו נכנסים למצב של דאגה, וזו גורמת לסבל ועצבות. כדי לשמור על השמחה תמיד צריך לבטוח בהשם, לחיות בהווה ולשמור על גמישות. עלינו להתנער מתחושת השליטה על חיינו, שגורמת בסופו של דבר לדאגות ולסבל, ולדעת שהכל מאיתו יתברך. שהוא שולט על העניינים ושהוא רוצה רק בטובתנו. כשנזכה לחיות את ההבנה הזו באמת, רק אז נוכל לחיות בלי דאגות ולשמוח בכל מצב למרות השינויים התכופים. ואז גם נזכה לחכמה גדולה, ובמקום להרגיש תקועים ואבודים ברגעים קשים, נוכל לייצר פתרונות יצירתיים ולהיחלץ מכל צרה.
 
מהסיפור ופירושו הבנתי, שהמצב הנוח והמוכר שהגעתי אליו בחיי והתחושה שהכל בשליטה הם רק אשליה, שבסופו של דבר גורמת לי ולדאגות ופחדים רבים. כי בחיים כמו בחיים, הכל זז ומשתנה, וברגע שזה יקרה אני עלולה לפול לעצבות חלילה. לכן, מתוך רצון להביא עוד בריה לעולם, עלי לשים מבטחי בהשם ולחיות את הרגע. להשתדל לפעול את הפעולות האחראיות והנדרשות בהתאם להחלטותיי, אבל להתרכז בלהיות ולחיות בהווה. עלי לזכור שאני צריכה להרפות מהשליטה ולהיות גמישה בכל מצב. כך אוכל להישען על העוזר הטוב ביותר שקיים, הכל יכול ושיודע הכל – אבי שבשמים, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.