עולמות קטנים

אין שני אנשים דומים. אין שתי השקפות עולם זהות. כל אדם נולד לעולם כדי להכיר עוד זווית ראיה מיוחדת על החיים דרך אדם אחר. קיומו תורם לעולמם של הרבים. ובנוסף, הוא נפגש עם דרגות של שקר והבלי עולם במהלך חייו.
 
רבי נחמן מברסלב מלמד אותם פעמים רבות את המושג בחירה חופשית, הכוח האדיר הזה שניתן לאדם, למשל, לראות את הבריאה שתלויה אך ורק בבורא, את ההשגחה הפרטית שלו על כל פרט ודבר, בעיקר בחיינו, ולהכליל עצמנו באחדותו, באמת המוחלטת ובתורה שלו. או, לראות את הדברים דרך מסך הטבע.
 
הדסה
 
"את מעכלת שאנחנו חברות כבר 28 שנים?"
 
"באמת? יעל את צודקת. ותראי, אף פעם לא הייתה בינינו שום מחלוקת" אמרה הדסה.
 
בדיוק חצי שעה לאחר מכן חברות של 28 שנים עלתה על שרטון והגיעה לסופה המפתיע והכואב! כן, השיחה התחילה בתמימות. הדסה עומדת לקבל את התואר שלה כפסיכותרפיסטית בקרוב. אני מאוד גאה בה, בעקשנות ובהתמדה שלה, בחוסן הנפשי שגילתה לאורך שנים בהן התמודדה עם אתגרים לא קלים, אך נשארה נחושה וחזקה לשנות את הקריירה ולהקדיש את חייה בעזרה לאחרים.
 
בנקודה מסוימת בשיחה היא החלה לספר לי על מאמר שהיא צריכה לכתוב, ועל קבוצת אנשים שהיא צריכה לעשות להם טיפול אחד-על-אחד, דבר שיכול להיות יותר יעיל ואפקטיבי למאמר. היא הזכירה את ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, ואני הזכרתי משהו לגביהם, על ההשקפה הרוחנית שלהם. היא מאוד התעניינה ששמעתי את זה. "אני חושבת שזו כת", אמרה לי תוך כדי עיון במחברת שלה. "באמת?" התפלאתי, "אני לא יודעת הרבה דברים עליהם, רק שיש להם רקורד טוב". ואז אני חושבת שהיא אמרה משהו על כך שהמארגנים של קבוצת תמיכה זו מלמדים את המטופלים להדחיק או לדכא את האישיות שלהם. בדיוק עמדתי לשאול אותה למה היא חושבת כך, אבל הדבר הבא שאמרה הימם אותי: "את חושבת שגם האישיות שלך נדחקת הצידה בגלל הדת?" לקחתי אוויר לנשימה. "מה???? ממש לא!" את המילים הבודדות הללו ירקתי עם אש מתוכי. "את לא צריכה להתגונן, אני רק מנסה להבין" הסבירה. "זה לא בדיוק נשמע כך" השבתי. "יעל, את יודעת שאני מאוד מכבדת אותך". התנשאות, חשבתי בליבי. יעל, את חייבת להירגע, רק תעני על השאלה שהדסה שאלה, וזהו. "ובכן", פתחתי את דבריי אחרי נשימה עמוקה נוספת, "אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים את שני הדברים – את הכלל ואת הפרט, והפרט מוצא את מטרתו ומשמעותו דרך היותו חלק ממשהו גדול", ניסיתי להיות עניינית.
 
"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'אנחנו'?" שאלה הדסה, "כלומר, אני רוצה לדעת מה את חושבת, יעל?"
 
אני לא מאמינה למה שאני שומעת. "כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת לעם היהודי, את יודעת, להיות יהודים. ואם לא אכפת לך, הדסה, ממש לא בא לי לדבר עכשיו עם פסיכותרפיסטית, אם בשבילך הכל אותו דבר".
 
"מצטערת. המאמר הזה כל הזמן נמצא לי בראש. וכן, ניסיתי "לראיין" אותך למאמר שלי. אבל כמו שאת יודעת, אני כן מאמינה בכוח שמדריך ומנחה אותנו, אני מודה, אבל אני לא יודעת שום דבר על יהדות".
 
הדברים, מאז חילופי הדברים, חזרו פחות או יותר לשגרה, אבל זה הטריד אותי במשך שבועות. כן, כעסתי על הדסה. התאכזבתי שאחרי 28 שנות חברות, מהן 23 בהן אני מתקרבת ליהדות ומחפשת את הנתיב הרוחני שלי, היא אף פעם לא שאלה אותי משהו על היהדות, אבל בחרה באותו רגע לבטא את האינטרס שלה. זה בעצם לא היה אפילו אינטרס, נראה לי שהיא רק רצתה למצוא משהו שלילי בלהיות חלק "מקבוצה דתית", משהו למשוך בו בחוזקה מכיוון שיש לה דעה מגובשת בנושא.
 
טוב, חשבון נפש חייב להיכנס לתמונה. אחרי שבדקתי את הדברים לעומק הבנתי שהיא באמת רק ניסתה להבין איך קבוצות יכולות לפעול ולעבוד לשני כיוונים – לחיוב ולשלילה. אנשים יכולים לעשות שימוש מוגזם בהשפעה והכריזמה שניתנה להם, והיו מקרים כאלה, ולגרום נזקים הן לקבוצה והן לפרטים. אבל גם ההיפך הוא אמת ורציתי שהדסה תראה את ההיבטים החיוביים. היא גם לא הייתה מסוגלת להבין איך עבודת השם מובילה לחיבור ואחדות של הכלל ועד כמה היא חשובה, וזו הסיבה שאנחנו ואני הם לא פעם מילים נרדפות ולפעמים נפרדות (שמתם לב שהמילים מורכבות מאותן אותיות?…) אבל למה בכלל ציפיתי שהיא תבין? הרי הדסה בעצמה אמרה שהיא לא יודעת שום דבר. היא הייתה בלחץ לסיים את המאמר, שהוא חלק מהתנאים להסמכה וקבלת התואר, זה מה שממלא את עולמה והשקפתה. ואני? מכיוון שאני מנסה לראות הכל דרך עיני התורה, נראה לי שהייתה לי 'התנגשות' איתה מכיוון, על פי השקפתה ודעתה, לא הייתה לי דעה משלי בנושא.
 
ועוד משהו – ברקע היה קול קטן, אבל לא הצלחתי לברר מה הוא אומר.
 
קרן
 
קרן היא אחת מחברות הילדות שלי, כזו שעברה את מבחן הזמן. היא אדם יפה – בחיצוניות ובפנימיות שלה. היא מאוד מחוברת ליהדות, לקהילה שלה, ומאוד אוהבת ללכת לשיעורי תורה. היא גם אמא נפלאה. כל אחד משלושת ילדיה התמודד עם משוכות רוחניות-אישיות, והודות לתמיכה וההקדשה שלה לילדיה הם עברו את זה בשלום.
 
בקיץ האחרון היא שלחה את הבן הצעיר שלה לטיול בישראל. בגלל מצבו הרפואי, קרן אמרה לי שהיא מאוד רוצה לדעת את סדר היום שלו בישראל, אבל מכיוון שהיא קרן – אישה/אמא מיוחדת ומכבדת – היא החליטה לתת לבנה את המרווח והעצמאות להם הוא זקוק. הבן נסע לישראל.
 
בינתיים, לקרן יש חברה בישראל שביקשה ממנה להגיע לארץ לכאן כמה ימים, לנוח ולאפשר לעצמה להתחזק. וקרן הלכה על זה. באחד הימים, החברה שעם הזמן התחזקה ביהדותה, הציעה לקרן טיול בצפון וביקור בקברות צדיקים באזור, בעיקר בצפת. וקרן הסכימה, למרות שזה משהו שהיא לא הייתה עושה (כי אני יודעת). הן נסעו לצפת. כשהחנו את הרכב, קרן שמה לב לקבוצה עם חולצות אחידות, כמו זו של בנה. היא פנתה למדריך ושאלה אם הבן שלה נמצא כאן. "כן, הוא שם למעלה, שותה קפה עם כמה חבר'ה מהקבוצה". קרן הלכה לבית הקפה וראתה את בנה, שגם היה המום לפגוש את אמא שלו במקום שהכי לא ציפה. זה היה מרגש, היו אפילו דמעות. וגם, היה להם יום נפלא ביחד.
 
אחרי שסיפרה לי על המפגש המדהים הזה, הייתי המומה. יכולתי לראות בבירור את ההשגחה הפרטית והמתוקה של בורא עולם. גם קרן הייתה בטוחה שזה היה מפליא ומדהים כאחד. מה זה מדהים, עד שהיא פשוט אמרה שהזה היה כזה…. צירוף מקרים?!? אוי, ליבי נשבר בקרבי. אבל מה יכולתי לומר?
 
"קרן, את לא חושבת שיד השם הייתה בדבר? שהבורא ארגן לך באותו יום נסיעה לצפון, לקברות צדיקים, כדי שתפגשי את הבן שלך?"
 
קרן הסתכלה עלי. לא כל כך הצלחתי להבין את המבט שלה. לא הצלחתי להבין מה עובר לה בראש. ואז הרגע הזה חלף. הרגשתי קצת זעם.
 
והקול הזה שוב פעם היה שם, רק שהפעם הוא דיבר בקול רם יותר.
 
עכשיו אני יכולה לשמוע את המילים שהוא אומר. של מי הקול הפנימי הזה? בטח לא שלי!… אוי, זה אכן הקול שלי. המחשבות שלי, האמת שלי, השקפת העולם שלי. האם אני מנסה לדבוק, להכליל עצמי באמת לאמיתה, בתורה, בבורא? כן. אבל אני מתחילה לעמוד בדרך שלי ולהפריע. איך? פשוט. היצר הרע שלי מצא אסטרטגיה חדשה. הנה נכנסה לה הגאווה בהבנה המועטה שלי בתורה. האגו שלי התחיל לצעוק על החברות שלי – מה קורה איתכן, בנות? אתן לא מבינות? זה כל כך ברור, לא?
 
לא, זה לא ברור בכלל. ואם אתם שואלים למה, אז זה בגלל שאנחנו עולמות שונים, עולמות קטנים שצריך לדעת לכבד.