אומה של עיתונאים

היום, הודות לאינטרנט, כל אחד יכול
להיות עיתונאי עם אלפי קוראים, אפילו
מיליונים. אבל חבר'ה, זאת אחריות
גדולה מאוד. עם מקלדת ועכבר אפשר
כמעט להרוג בן אדם.
 
 
'בגלגול הקודם' שלי הייתי עיתונאית של הוצאה לאור יהודית באנגליה. כשאני מתבוננת על התקופה הזו אני מגלה שזו הייתה העבודה הנפלאה והגרועה בחיי. הנפלאה: כי תמיד ניסיתי להיות מוסרית, ישרה ועיתונאית יראת שמים, שכתבה על דברים שיקרבו אנשים לאלוקים וליהדות. והגרועה: בגלל שזה כמעט בלתי אפשרי לכתוב משהו על כל דבר בלי לעבור על איסור לשון הרע ורכילות, והרבה מהסיפורים (האמיתיים) שלי עשו לי הרבה צרות עם כל מיני אנשים מכל מיני סיבות.
 
ובנוסף, לשמוע את כל 'הלכלוך' על מיליון אנשים שונים חשובים ובולטים בקהילה זה לא משהו שעוזר לך מבחינה דתית. הפסקתי ללכת לבית הכנסת, כי כבר נשחקתי מכל 'הפוליטיקה' שהייתה שם. כמובן שזה היה גם בגלל הגאווה שלי, כי לכתוב לקהל קוראים רחב זה משהו שיוצר בך תחושה של כוח ועוצמה – 'חבר'ה, תראו אותי, את המילים שלי, תראו איזה כוח השפעה יש לי (בעיקר מול המסך עם המקלדת) כמה כבוד, כמה אני חשובה…'
 
ניסיתי להתעלם מהמחשבות הללו, יותר מכל, לנתב אותם למקום רחוק ולא להפנות אותן לראש שלי. באמת. אבל לא כל כך הצלחתי. לקראת סיום תקופת העבודה שלי שם נשלחתי לכסות אירוע-שבת בקהילה של דתיים-לייט בגייטסהד שבצפון אנגליה.
 
הרבה אנשים נפלאים התיישבו בגייטסהד מאז מלחמת העולם השנייה, והקהילה שם, ברובה, היא קהילה חזקה מבחינה דתית, אפילו הכי חזקה שישנה באנגליה. החיסרון שבגייטסהד הוא שרק בחלק מהרחובות, ומדובר בחלק קטן יחסית, גרים יהודים, ובכל שאר האזורים גרים אנשים שבחיים שלכם, אפילו בסיוטים הכי גרועים, לא הייתם רוצים לפגוש.
 
כל זמן שהותי שם הרגשתי שאני יהודיה אמיתית, אם כי כזו שחיה בגטו. מנקודת מבט עם יתרון מגורים בארץ ישראל – אני מבינה שהקהילה בה התגוררתי באנגליה גם כן הייתה מעין 'גטו', אולם יותר פתוחה, כך שהיא התמזגה די יפה עם הרחובות בהם גרו השכנים הלא יהודים. אבל בגייטסהד זה היה בולט וברור – ההבדל בין הדתיים ובין השכנים הלא יהודים היה עצום. וזה גרם לי, היהודייה הדתייה 'הבלתי נראית', להרגיש לא כל כך בנוח. כי אם נשפוט על פי המראה, נראיתי יותר כמו האנשים הלא יהודים מאשר היהודים.
 
ביום הראשון בקהילה בגייטסהד ניסיתי כל הזמן למצוא 'חורים' בנשים 'המיושנות' שנראו לבושות ברישול-משהו כשלראשן כיסוי ראש (אפילו כפול). לא יודעת איך הרגשתי מאוד בנוח עם הגי'נס והחולצות הצמודות שלבשתי…
 
למרות הניסיון למצוא 'חורים' ופגמים, גיליתי שהאנשים בקהילה הזו נפלאים, כל כך חמים ואמיתיים, עד שזה היה באמת קשה לא לחבב ולכבד אותם, למרות שהרגשתי שאנחנו שני עולמות שונים – הם ואני. ולקראת סוף השבת כבר הייתי מלאת הערצה למארחים הבלתי מתפשרים שלי.
 
ההבדל בין 'הדתיים' האלה ובין אני הלא-כל-כך דתייה לא היה האתגר היחיד איתו התמודדתי. כשהייתי שם, אחד הרבנים נתן שיעור מאלף על כוח הדיבור, ובעיקר על הכוח ההרסני של לשון הרע. בסוף ההרצאה שאלתי אותו שאלה: אם אדם הוא עיתונאי שכותב בדרך כלל על ובשביל העולם היהודי, מהי הדרך הטובה ביותר בשבילו להימנע מלשון הרע?
 
המענה שלו היה חד וחלק. הוא אמר לי שהדרך הכי טובה, אבל באמת הכי טובה, להימנע מהבעיה שהוצגה בשאלה ששאלתי היא פשוט לעזוב את העבודה שלי כעיתונאית ולעסוק במשהו אחר. "זה יהיה קשה מאוד לעיתונאי לא להישלח לגיהינום", אמר הרב.
 
הייתי המומה. לא ידעתי מה לומר.
 
רגע, ואם אני עוזרת להרבה אנשים כשאני כותבת על ערב התרמה גדול לקראת מטרה נעלה? או, אם אני מפרסמת במאמר מיוחד לקראת פסח את ההלכות והדברים החשובים שצריך לשמור, כמו כשרות המטבח וכדומה, ועל ידי זה לזכות את אלה שלא בקיאים בהלכות החג?
 
לא קמתי ועזבתי את מקום העבודה שלי גם אחרי מה שאותו רב אמר לי, מסיבה פשוטה: את עבודתי כעיתונאית אהבתי מאוד. את ההתרגשות שיש בכל סיקור או כתבה, ובכלל, את עצם העבודה עצמה. ונכון, היה לי גם מאוד קשה לשחרר מעצמי את כוח ההשפעה שקיבלתי. אולם הדברים של הרבה הזה נכנסנו לי ללב, ואלוקים הביא אותם לראש שלי אחרי מספר חודשים בודדים, כשהתחלתי לחקור דמות חשובה ובולטת שהעבירה סכומי כסף מארגון הצדקה שברשותו לטובת השיפוצים שלו בבית.
 
אוי וי, איזה סקופ מלוכלך זה היה. כדי להלאות אתכם בפרטים מיותרים, הבוס שלי הציב לי אולטימאטום ברור: או שאת חושפת את כל מה שהעלית בחכתך עליו, קרי הראיות המוצקות נגד אותו אדם וחושפת את זה, או שאת מפוטרת. העדפתי את האלטרנטיבה השנייה. לקחתי את תיק המסמכים למשרד להונאות חמורות (שאחרי התבוננות על העניין עדיף שלא הייתי עושה את זה…) וזהו.
 
סוף הקריירה העיתונאית היהודית, וגם הסוף של לרצות לכתוב פסיק על כל מה שקשור לקהילות יהודיות.
 
הייתי שמחה לומר לכם שזה היה גם הסוף שלי כמדברת, כותבת, או שומעת כל מיני דיבורים רעים, אבל זה יהיה שקר, נכון?
 
חשבתי על זה כשמישהו אמר לי שהוא קיבל 100 תגובות על הפוסט האחרון שלו בפייסבוק. וואו! 100 תגובות זה קהל לא קטן בכלל. 100 תגובות זה כנראה לפחות 1000 קוראים…
 
וזה אומר שהיום, הודות לאינטרנט, כל אחד יכול להיות עיתונאי עם אלפי קוראים, אפילו מיליונים. חבר'ה, זאת אחריות גדולה מאוד. רק תזכרו מה אמר אותו רב: זה מאוד קשה ליהודי ולכתוב על חבריך מבלי לעבור על איסורי לשון הרע ורכילות.
 
הייתה לי משכורת טובה מאוד גם כשהייתי עיתונאית טובה, אבל גם זאת לא סיבה מספיק טובה להתפתות ולקנות את מה שנראה כל כך אטרקטיבי –  כרטיס בכיוון אחד, לגיהינום. אבל לעשות את זה רק בשביל הכיף? בהתנדבות? אם המחיר על מה שיש לנו לומר הוא גיהינום, למה לעשות את זה בכלל? למה להמשיך?
 
אולי אותם תאמרו לי, בתגובות שלכם, בצורה מנומסת ויפה ובלי לשון הרע, עשינו דיל?