בוכים? תעשו את זה נכון!

אומרים, שאם עושים משהו אז
צריך לעשות אותו נכון. ואתם יודעים
מה? זה באמת נכון. כן, גם אם מה
שאתה צריך לעשות זה… לבכות!
 
 
כל זמן שאין לנו את בית המקדש בירושלים עיר הקודש, אנחנו צריכים להרגיש באמת את הצער על החורבן הנורא. תיקון חצות, שנעשה בתקופת שלושת השבועות, הוא אחת הדרכים להביע את הגעגועים והצער לבית המקדש שחרב, ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
 
במהלך שלושת השבועות – הימים בהם החל החורבן עד לשיאם בתשעה באב, הם ימים בהם אנו נוהגים מעט אבלות, וביום תשעה באב עצמו אנו אומרים קינות בישיבה על הרצפה, בוכים וכואבים את הדבר היקר שאיבדנו.
 
הגמרא מספרת לנו שמתקופת חורבן בית המקדש אסור לאדם לצחוק בכל ליבו בעולם הזה. בכל אופן, אין זה אומר שאנחנו צריכים להיות עצובים חלילה. אדם צריך לדעת איך לפעול בכל תחום בחייו, כשהעיקרי הוא איך לעבוד את השם, בכל רגע, ומהי העבודה הנכונה והראויה בנסיבות מסוימות. כי כמו שאומר החכם באדם (בקהלת) – עת לכל דבר. בעת שצריך לשמוח – על האדם לשמוח. בעת שצריך לבכות – שיבכה, אבל מהסיבה הנכונה! הדמעות שלו צריכות להיות דמעות של געגועים, לא של התמרמרות, לא של בכיית חינם ותלונות. כל אדם צריך להיזהר מאוד לא ליפול למלכודת של בכיית חינם, משום שאותה בכייה היא זו שהביאה חורבן לדורות.
 
חז"ל מכוונים אותנו לזכור שהחורבן לא מרמז על כך שאנחנו צריכים להתהלך עם פנים זועפות וקודרים, חלילה. אלא, להזכיר לנו שעלינו לשאוף תמיד לתקן את הסיבה שהובילה לחורבן, לדעת שאיבדנו דבר כל כך יקר בגלל החטאים שלנו, לכן יש להתגעגע ולערוג לבורא עולם שיעזור לנו לתקן מהשורש את הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו עדיין בגלות.
 
התלמוד (מסכת תענית) מספר על רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, ארבעה תנאים קדושים, שהלכו בדרך ושמעו ממרחק רב את קולות ההוללות והשמחה לאיד של הרומאים. רבן גמליאל, רבי אלעזר ורבי יהושע החלו לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק.
 
"למה אתה צוחק?" שאלו.
 
"ולמה אתם בוכים?" השיב רבי עקיבא.
 
"איך לא נבכה שעובדי עבודה זרה אלה מתהוללים ושמחים, ואילו בית המקדש שלנו נשרף?"
 
"זו הסיבה שאני צוחק", השיב רבי עקיבא.
 
"אנא הסבר לנו".
 
"אם עוברי עבירות קשות, כמו הרומאים, שמחים, מצליחים ומאושרים – כמה שמחה והצלחה תהיה לאלה שעושים באמת את רצונו של בורא עולם? ברור שעם ישראל יזכה לשמחה נצחית יותר מזו של הרומאים", הסביר רבי עקיבא.
 
רבי עקיבא היה נחוש בדעתו לראות רק את הטוב בכל מצב, כולל בזה שלאחר החורבן. הוא אפילו ראה את הטוב בעובדה שאלה שהכעיסו את הבורא יכולים ליהנות משמחה והצלחה, והצליח להוציא את המסר הטוב ביותר. הוא הבין, במקרה של הרומאים, שאם אלה שהכעיסו את הקב"ה זוכים לטוב גלוי כזה אי אפשר לתאר את הברכה שתושפע, בעיתה ובזמנה, על אלה שבמעשיהם משמחים ומרצים את הבורא.
 
רבי עקיבא מלמד אותנו כי גם אם אנו מצווים לבכות ולהיות בצער על החורבן, אנחנו צריכים לעשות זאת רק בזמן שהותר לנו – בתיקון חצות ביום תשעה באב. ופרט לזמנים אלה, אנחנו צריכים להיות תמיד בשמחה. תמיד!
 
התלמוד ממשיך לספר לנו על ארבעת התנאים היקרים הללו שהמשיכו את דרכם עד להר הצופים, משם יכלו לראות את מקומו של בית המקדש. ואז, ראו שועל יוצא מהמקום בו היה קודש הקודשים והחלו לבכות, אבל רבי עקיבא צחק.
 
"עכשיו למה אתה צוחק?"
 
"ולמה אתם שוב בוכים?"
 
"איך לא נבכה?" שאלו. "מקום שכתוב בו 'הזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!"
 
"אמר להם: לכך אני משחק, דכתוב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש'. בזכריה כתוב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריהמתקיימת" (מסכת מכות, כד).
 
זהו צחוק שהוא השקפת עולם. החורבן, השממה שנתגלתה לעיניו, פצעה את לב רבי עקיבא לא פחות מאשר את ליבם של רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שהיו בחברתו. אולם הוא הבחין בשעת כאב זו בדבר נוסף – בקיומה המלא והמדויק של נבואת החורבן הקשורה בקשר הדוק אל נבואת התקווה בעתיד.
 
כל עוד – אמר להם התנא הגדול – לא התקיימה הנבואה, אפשר לתלות את המפלה הקשה בסיבות לוגיסטיות בלבד, בקונסטלציות צבאיות מקריות שאין שליטה עליהן, בתהליכים היסטוריים בלתי נמנעים, במחדלי מפקדים ובשיגיונות שליטים, הכל כמיטב מסורת מפרשי ומנתחי מאורעות העבר בעולם. (היסטוריונים, פילוסופים, אסטרטגים ועוד). אולם אם נבואה שהושמעה קודם להתרחשות התגשמה במלואה, ובעיקר ככתבה וכלשונה (עד לפרט הקטן, של "ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה וגו'", מיכה ב), הרי שאנרגיה סמויה קובעת את מסלולי המאורעות. הוכחה איפה צדקת המזהיר (ספר התורה) את האדם והחברה מפני סטייה ומרידה שתכוף אותם לבסוף לחוק הכליה הפועל בטבע. על כן כליה זו מעוררת צחוק שמחה אף בתוך הצער. בחשיכה עצמה מצויה נקודת אור. התפרקות המדינה היהודית, פיזור העם כמוץ ברחבי תבל, אבדן השלטון החומרי, היו לתנאים הכרחיים לצמיחה המחודשת, ליצירת אפשרות להתפתחות החדשה, מבלי שלעולם המושגים המעוות הקודם תהיה השפעה על המשך החיים.
 
וזה מסר עצום לכל אחד מאיתנו, ובעיקר, על איך להסתכל על העולם. הכל, כולל הכל, צריך להיות בפרופורציות נכונות. רבי עקיבא ידע מתי לבכות ומתי לשמוח ולצחוק. וגם כשבכה, לא הייתה זו בכיית חינם או חוסר הכרת הטוב, עצבות או ייאוש חלילה, אלא בכי של געגועים.
 
אז בואו נחשוב לרגע, האם אנחנו באמת מתגעגעים לבית המקדש? האם אנחנו באמת רוצים שהוא ייבנה? אם כן, למה אנחנו ממשיכים להתבכיין?!?
 
אם אנחנו באמת מתאבלים על אובדן היקר לנו מכל – בית המקדש, הוא כבר היה צריך להיבנות, לא? חז"ל מלמדים אותנו שאם בית המקדש לא נבנה בדורנו כאילו חרב באותו דור. איך יכול להיות?
 
בורא עולם בהחלט לא רוצה שבית המקדש ייחרב שוב, לכן הוא לא בונה אותו עד שנהיה ראויים לו באמת. וכדי לזכות בבית המקדש אנחנו חייבים לחזור לדרך האמת והאמונה. כל אדם צריך לשאוף לעשות את חלקו ולא לעכב את הגאולה של עם ישראל ואת המקדש. את המטרה הנעלה הזו נשיג עם האמונה והכרת הטוב לבורא עולם על כל מה שעושה איתנו – על הטוב ועל מה שנראה בעינינו רע.
 
על ידי השמחה לא רק שאנחנו מחזקים את האמונה שלנו, אלא גם את היכולת לעזור לאנשים לחזק את עצמם, לראות את הטוב בכל מצב וזמן. ובתמורה, ניתנת לנו הזכות, לכל אחד מאיתנו, להחיש את הגאולה ואת בניין בית המקדש, במהרה בימינו אמן.