אחים זה מחייב
המצב הזה מחייב אותנו! אסור לנו להסיח דעת מהמצב של האחים שלנו! אסור לנו להתרגל למלחמה! אסור לנו להתרגל לבשורות קשות! אסור לנו להירדם בשמירה! אנחנו חייבים לקום ולצעוק לה'! בכל הכוח!
מלך ישראל מזדעזע
בעיר שומרון, בירת ממלכת ישראל בזמן בית ראשון, שָׂרַר רעב כבד מאוד. מלך ארם קבץ את כל חילו וצר על העיר ולא אִפְשֵׁר הכנסת אספקה. מלאי המזון אזל ואנשים התחילו לסחור בכל דבר אפשרי עד שהם מגיעים אפילו לאכילת אדם ר”ל.
אישה מקומית מסכמת עם חברתה לאכול את ילדיהן ר”ל באופן הבא: ביום אחד יאכלו את בן האישה הראשונה, ולמחרת יאכלו את בן האישה השנייה. האישה הראשונה עומדת בהסכם ומוסרת את בנה ושתיהן אוכלות, אבל למחרת, כאשר היא דורשת מחברתה לקיים את חלקה ולמסור את בנה, מתברר שהאישה השנייה לא עומדת בהסכם והיא מחביאה את הילד. בשעה שמלך ישראל עובר על החומה לעיני כל העם, האישה הממורמרת פונה אליו בזעקות שבר ודורשת משפט צדק.
כאשר המלך שומע את הסיפור הקשה, הוא מזדעזע כל כולו, ואז עושה שני דברים: דבר ראשון, הוא קורע את בגדיו, ואז מתגלה לעיני כל העם שמתחת לבגדי המלכות המהודרים לובש המלך שק על בשרו! ודבר שני, הוא מכריז שהוא רוצה לכלות את כל זעמו באלישע הנביא שלא עושה כלום כדי להושיע את העם מהרעב.
ויש כאן שני לימודים עצומים:
דבר ראשון, אנחנו מדברים על מלך שמבחינת קיום המצוות היה רשע מאוד; אבל כמנהיג אחראי על עם ישראל, הוא לא נתן לעצמו להסיח דעתו לרגע אחד מהמצב הקשה. אמנם הוא לא היה יכול להחליש את רוח העם, ולכן יצא אל העם והסתובב בבגדי המלכות – אבל מתחת לבגדיו לבש שק, שזה בגד מאוד מאוד לא נעים ללבישה, כך שהוא הרגיש את צערם של ישראל בכל רגע ורגע.
דבר שני, הוא מאשים את אנשי הרוח והתורה ומבקש להתנקם בהם. ואף על פי שזה דבר שקרי ומוטעה, כי מה שהביא את המצב הוא דווקא ההידרדרות הרוחנית שמלכי ישראל אחראים לה, אבל בכל זאת, ישנה הבנה בעם ישראל וציפייה מההנהגה הרוחנית ומאנשי התורה של העם לקחת אחריות.
לא מוכנים להתרגל
וכעת נפרט את שני המסרים לתקופה ולחיים שלנו:
אנחנו עדים לתקופה ארוכה מאוד וקשה וכואבת מאוד שלא רואים לה סוף. המצב קשה מאוד מבית ומחוץ. אחים שלנו מקיזים את דמם ונלחמים חודשים ארוכים ומפרכים. מאות שילמו בחייהם, אלפים בבריאות גופם ונפשם. הורים שכולים, יתומים ואלמנות. תהליכי שיקום קשים וארוכים. הורים לחיילים לא יודעים שינה ומרגוע וחוששים מכל דפיקה בדלת. עשרות אלפים גולים בארצם וחלק לא מבוטל מהם איבד את הבית את העבודה ואת העסקים שבנו במשך שנים. חורבן של חיים. בתים מתפרקים וילדים בלי מסגרות. אחינו ואחיותינו החטופים ומשפחותיהם.
המצב הזה מחייב אותנו! אסור לנו להסיח דעת מהמצב של האחים שלנו! אסור לנו להתרגל למלחמה! אסור לנו להתרגל לבשורות קשות! אסור לנו להירדם בשמירה! אנחנו חייבים לקום ולצעוק לה’! בכל הכוח!
באחד הימים החמים יצאתי מהבית והרגשתי את החום הכבד, המחשבה הראשונה שעלתה בלבי הייתה: אם אנחנו כאן בירושלים מרגישים את החום הכבד, מה מרגישים החיילים בעזה, עם כל הציוד הכבד, בתוך נגמ”שים מחניקים, בענני אבק ועשן!
כשהילד שלך לא לקח את האוכל לבית הספר אתה דואג ולא יודע את נפשך ולא נרגע עד שאתה מוודא שיש לו חלופה ראויה – אז תכפיל את זה פי אלפי אלפים ותחשוב על ההורים של החיילים שאין להם יום ואין להם לילה.
אם אתה מרגיש שכל עם ישראל הם אחים שלך – איך אתה יכול לשבת בשלווה?! וגם אם אתה מתפלל פה ושם בריפיון – זה לא נקרא להתעורר; זה נקרא להיות אדיש. זו אטימות לב. זו אכזריות. איך היית מרגיש אם כל מפעל החיים של אח שלך היה עולה בלהבות?
כולנו נלחמים על החיים
גם אם אתה יושב בשלווה בביתך – אתה חייב קודם כול להצטער בצערן של ישראל, ולהרבות בתפילה על האחים שלך. ויותר מכך, וכי אתה חושב שאתה עצמך לא נמצא בסכנה?! לְמָה אתה מחכה, שההיפך מן הטובה יגיע חלילה וחס לקרבתך?! וכי אתה מחכה שהחרב תהיה חלילה על צווארך?!
המצב של עם ישראל – זה המצב שלך. כולנו גוף אחד. הסכנה מרחפת על הראש של כולנו. כולנו אחראים, כולנו שותפים.
וחייבים להוריד את הדברים למעשים ולהחלטות כאן ועכשיו. כל אחד ואחת מעם ישראל חייבים להקדיש לפחות חצי שעה בכל יום לצעקה ולזעקה על עם ישראל. אם אתה יודע להתבודד ולדבר עם ה’ במילים שלך – מה טוב ומה נעים; ואם אתה עדיין לא יודע – תגיד תהילים ותפילות בכל הכוח ומכל הלב.
ואל תבוא לחצי שעה של התפילה בשינה ובעייפות. אל תבוא בחולשה. אלא לפני החצי שעה תעורר את עצמך, תחשוב על כל הדברים שהזכרנו, על כל הדברים שאתה יודע ושומע, ואז תתחיל לצעוק בכל הכוחות כמו אחד שנלחם על החיים שלו. וזה לא רק ‘כמו אחד שנלחם על החיים שלו’, אלא זו ממש מלחמה על החיים שלנו!
מה תגיד, אין לך זמן? אלה שנקראו למילואים עזבו הכול מאחור, אישה, ילדים, עבודה, והם ממש מפקירים את החיים שלהם ואת העתיד של הילדים שלהם למען כולנו – אז האם יש למישהו את העזות לומר שהוא לא יכול לתת חלק מועט מן המועט מזמנו ומכוחותיו? אם הייתה לנו טיפת יושר, לא היינו מסוגלים לישון בשקט בבית, אלא היינו מקדישים את כל זמנינו מסביב לשעון לתורה לתפילה לקירוב ולחיזוק החיילים שלנו.
מקשיבים למסרים
ולעניות דעתי, מזה מתעוררת הקטגוריה הגדולה על תלמידי החכמים ועל הישיבות. יהודי מאמין תולה הכול בה’ יתברך. מה אותם המקטרגים רוצים – זה פחות מעניין; מה שמעניין זה מה ה’ רוצה מאיתנו! וה’ רוצה שנצעק!
אנחנו שומעים את הקולות הכואבים שאומרים “הם לא אחים שלנו”. ונכון שזה שקר ושזה מקומם מאוד. אבל בהסתכלות פנימית של אמונה, צריכים לקבל את זה כמסר משמיים ולהתעורר מזה ולהוסיף אחווה בכל הכוח, והאחווה היא להרגיש צער של כל אחד ואחת מהאחים שלנו.
אין לי ספק שאם היינו צועקים בכל הכוחות – לא היה מתעורר הקטרוג הזה; אין לי ספק שאם היינו מרגישים את הערבות שלנו בכל רמ”ח אברנו לא היה מתעורר הקטרוג הזה.
התורה מספרת לנו על מלחמת מדיין שבה יצאו למלחמה אלף חלוצי צבא מכל שבט, וכנגדם אומרים חז”ל נשלחו אלף יהודים לעמוד בתפילה. הם כולם הרגישו אחריות כאיש אחד בלב אחד כמו שאומר בעל הטורים על הפסוק: “ויימסרו מאלפי ישראל” – אומר בעל הטורים “שמסרו עצמן על קדושת השם להצלת ישראל”.
מהדברים האלה עולה קריאה לכל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל להתפלל על עם ישראל במסירות נפש. אנחנו חייבים להרגיש את צרות ישראל ולצעוק לה’ ולעשות כל פעולה רוחנית לטובת כל האחים שלנו.
וה’ ירחם עלינו ועל כל אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה, העומדים בין בים ובין ביבשה – המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
אהבת ישראל במסירות נפש:
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור