המוקש בדרך

כל אדם בעולם עובר מסלול ארוך ומיגע. כל מסלול דורש עבודה קלה יותר ופחות. בורא עולם הביא אותנו לעולם בשביל לעבוד, לתקן ולהשלים ובעצם זה החיים. לכל אדם מסע ייחודי לו, דרך שלא יודע את אורכה וסופה, לא יודע כמה קשה ומה מחכה לא בדרך, אבל כולם פוסעים בשביל המיועד להם צעד אחרי צעד. כל בן אדם עובר סלע ועוד קוצים שמפריעם בהמשך, כל מכשול דורש עבודה ויגיעה כדי לפנות מהדרך ולהתקדם הלאה.

מכירים את שלב הייאוש? את הזמנים שנתקעתם באמצע המסלול ובא לכם פשוט לבעוט? לחזור אחורה? או פשוט לשבת שם שנים? מוכר לכם שלב הבריחה שבו מכסים את העניים ולא רוצים יותר? אין כוח כבר לעבוד …אז – פשוט הולכים לישון?! לכולנו יש שלב כזה ואפילו כמה. אנחנו מביטים במכשול בעניים דומעות, מפנים מבט לשמיים ולוחשים: ‘למה’??.

חום לוהט בחוץ, השק שעל הגב כבד. אני פוסע בעניים עצומות אל הלא נודע. הצמא, הרעב והעייפות מתערבבים לתחושה נוראה. אני רוצה להניח את הראש אבל לפתע אני מבחין ב’צרה’ מתקרבת. הייאוש מתחיל לחרסם אותי מבפנים רציתי להתעלם, להישאב אל השינה הגואלת לעד, ברע של חוסר ברירה קמתי, לחמתי והצלחתי ולאחר הניצחון שקעתי בשינה עמוקה של מחשבות:’ למה דווקא לי’??.

הייאוש היא תחושה מוכרת ורגילה בחיי היום יום, בתוך מסע ארוך, מסע החיים. לא יודעים מה יהיה ומתי. לעיתים באמצע הדרך יש מוקשים. ודרך בני האדם לשאול: ‘למה’, ‘בשביל מה’ ו ‘למה דווקא לי’. הרי אף אחד לא יודע מה תפקידו, ומה המטרה, אדם בעצם צועד ולא מבין למה הרבה לא ‘הולך’ לו ולא מצליח לו. והייאוש היא תחושה טבעית שמגיעה בעקבות המוקש.

אדם צריך לדעת: המסלול בו אני צועד יועד במיוחד בשבילי מבורא עולם. וה’ ברחמיו הכין הכל לפרטי פרטים ברחמים גמורים. רק הבעיה שאנו בשכל האנושי לא יכולים להבין הכל, אנו לא רואים את כל התמונה, אז נכון, ברגע הראשון בא לנו לבעוט ולהעיף אך בשנייה של חשיבה אנחנו יודעים, זה העבודה שלנו, בורא עולם עשה לנו את הכל באהבה, אין טעויות ואין מוקשים הכל מתוכנן ומדויק ממנו. אנחנו חושבים: ‘הכל טעות!’, ‘זה בגלל שהוא עשה לי’, או ‘ההוא תקע לי’,  או ‘דפקו לי ברז ובגללם ככה’… זה לא נכון!  צריך לעצור ולהבין אין פה שום מציאות מלבדו. הוא ”עשה עושה ויעשה לכל המעשים”. ברגע של ניסיון זה העבודה לדעת שכן, המוקש הזה שתקע, הרס והפריע הוא גם לטובה ומתוכנן באהבה.

זה המסלול שלך. מסר מיוחד מהרב שלום ארוש: