מורים, זה בשבילכם

הילד של היום הוא האיש של מחר,
והילד הזה הוא כל אחד מאיתנו, ומי לא
רוצה להרגיש אהוב? לא נראה לי שמישהו
יהיה מוכן להרים אצבע ולומר 'אני'.
 
 
החופש הגדול נמצא בעיצומו וטרם נשמע הצלצול הגואל, אולם יש דברים שכהורים ובעיקר כמחנכים, עלינו לתת את הדעת עליהם ולא לחכות לדקה ה-90. דברים שמצריכים הכנה, וזה בדיוק הזמן.
 
אהבה, היא אחד הדברים הכי חשובים לכל אדם, ומי כמו הילדים שמשקפים את מה שנותנים להם כמו מראה שלא משקרת. כאשר ילד מקבל אהבה, הוא מחזיר אהבה. כשילד מקבל חינוך באהבה, הוא מחזיר פידבקים ותוצאות נפלאות, כמובן, מתוך המון אהבה. לכן, אם מורה נמצא בכיתה ולא מסוגל לאהוב את הילדים שיושבים מולו, כי מתוך האהבה הזו הוא ישיג דברים נפלאים איתם, לעניות דעתי, הוא עוסק במקצוע הלא נכון…
 
אהבה, היא מצרך יקר אך מאוד נדרש. תשאלו כל אדם מה הוא מסוגל להוציא מעצמו כשמרעיפים עליו אהבה. כך גם הילדים-תלמידים, כשהם חשים אהבה מהאדם העומד מולם הם יוציאו מעצמם את הטוב ביותר, או לפחות ינסו וישתדלו, כי בלי אהבה, הנזקים הם כמעט בלתי הפיכים. זה כמו לתת לאדם שאין לו רישיון לנהוג על משאית, אתם בטח מתארים את הנזקים והסכנה שהוא מהווה לעצמו ולסביבה, נכון? זה מה שקורה לאדם שלא מקבל אהבה.
 
כשהאהבה ברקע, כל מורה-הורה צריך לבנות קשר של אמון בינו ובין תלמידיו, מכיוון שרק בסביבה אוהבת ויציבה התלמיד יצליח להפנים את הנלמד בכיתה. נכון, מורים יקרים, זה מצריך מכם הרבה מחשבה ודרכי פעילות, רעיונות ודרכי גישה בעזרתם תשיגו את המטרה, אבל זה שווה! מניסיוני האישי, הן כהורה והן כמחנך, והן בכל מוסדות החינוך שבקהילתנו, הגישה הזו פשוט עושה קסמים. והכי חשוב, כולם – מורים, הורים, תלמידים – מרוצים.
 
כי ילדים, כמו שכולם יודעים, צריכים הרבה אהבה ועידוד חיובי, כזה שבונה אותם. גם אם הם תלמידים בינוניים, בעזרת האהבה אפשר להוציא מהם דברים נפלאים, היכולות והרצונות שלהם מגיעים לגבהים לא רגילים. חז"ל מלמדים אותנו שפעולות של אהבה ותשומת לב מפחיתות בצורה משמעותית את הפעולות שאנו נוקטים כדי להשיג משמעת. יותר אהבה, יותר הקשבה ורצון למלא את המשימות. ובעיקר, לשבת בכיתה כשהם מרוכזים בחומר הנלמד. בלי אהבה, תשכחו מזה שהילד-תלמיד יקבל מכם משהו, ולא משנה אם מדובר בהורה או במורה.
 
אווירה של אהבה – בבית ובמסגרות הלימוד, מקרבת בין הילד למחנך. אווירה של אהבה – מונעת ביקורת שאף אחד לא אוהב לשמוע. זו צריכה להיות הרוח המנשבת בקשר שבין המחנך לתלמיד.
 
אם אפשר לחנך ולגדל את הילדים רק בדרך החיובית, אז ברור שזו האפשרות המועדפת והרצויה. אולם, יש פעמים שבהם צריך להשתמש 'ביד שמאל' של המשמעת – רק לקביעת גבולות ברורים שילדים משוועים לקבל אותם! וגם זה צריך להיעשות בגישה חיובית וכמה שפחות להשתמש בה. אולם 'ביד ימין'- המחזקת, המעודדת, המעצבת, ויותר מכל: החיובית והאוהבת – בה יש לעשות שימוש רב ככל האפשר.
 
וכמו שציינתי, ביקורת היא אחד הדברים שאדם ממש לא אוהב לקבל. אם זה נכון לגבי אדם מבוגר קל וחומר כשזה מגיע לילדים, שלא פעם הביקורת מלווה גם בהשפלה. תארו לכם מה קורה לילד שמקבל ביקורת כזו לעיני חבריו לכיתה… לכן, כדי שילד-תלמיד ירגיש ביטחון עצמי ועם דימוי עצמי בריא, הוא צריך להרגיש אהבה ועידוד מצד המחנך, כך הוא גם יבנה את הביטחון במחנך שלו.
 
בלי אהבה, לא מקבלים כלום. נקודה. לכן לפני הכל, כל מחנך צריך להכין את הקרקע כשהמרכיב העיקרי שלה הוא אהבה שמאפשרת לכל דבר בריא וטוב לצמוח עליה על הצד הטוב ביותר. בורא עולם אפשר לי להבין שבכל פעם שאנחנו צריכים לדבר עם הילד על משהו שהוא צריך לשפר ולתקן, אנחנו חייבים תחילה ליצור סיטואציה שהילד ירגיש אהבה וביטחון, ולא חשש ופחד. למשל, לקחת אותו לטיול, לקנות לו משהו קטן, לחבק מכל הלב ולהעניק לו תשומת לב. ורק אז, כשהאווירה רגועה והילד יכול להכיל את מה שאתם רוצים לומר לו, אפשר לדבר איתו. את הדברים, אגב, אפשר להציג בעזרת סיפור על ילד אחר ולשאול מה הוא חושב ואיך הילד צריך להתנהג וכדומה. זה מאוד עוזר.
 
כבוד, גם הוא דבר שילדים צריכים לקבל מהמחנך. וכמים הפנים לפנים, כך יהיה הכבוד של התלמיד להורה-מורה!
 
ידועה דרך חינוך מיוחדת של אחד מגדולי המחנכים ורבני הונגריה – הרב דוד אסאד (אסוד) זצ"ל. בפעמים מסוימות, אחד התלמידים בכיתה היה שואל שאלה מאוד טיפשית שהייתה גורמת לשאר חבריו לצחוק עליו. השאלה נשאלה בתמימות ומכיוון שהילד לא היה בעל שכל חריף. הרב אסאד, כדי להגן על כבוד הילד ולא להפוך אותו למושא ללעג ובוז בקרב חבריו, היה 'מנתח' את השאלה עד שהפך אותה לשאלה מבריקה. אז היה פונה לתלמידים שצחקו ואומר להם 'אתם צוחקים בגלל שאינכם מבינים איזו שאלה חכמה חברכם שאל! יש כאן משהו חשוב שכדאי שכולנו נלמד!…'
 
אחד הדברים שגורמים לאדם לאבד את הביטחון העצמי שלו, יותר מכל דבר אחר, הוא, כשהוא טועה וכולם צוחקים עליו, אז הוא מרגיש מובך ומחליט להנמיך פרופיל ככל האפשר, ובדרך זו גם 'לחנוק' את עצמו ולא לבטא את יכולותיו גם בתחומים אחרים בהם הוא יכול להצטיין או לתרום, ואז החברה כולה מפסידה. תארו לכם מה היה קורה אם איינשטיין היה מאבד את הביטחון העצמי שלו ולא היה מאמין בעצמו וביכולותיו בגלל הערות מוריו שלא נתנו לו סיכוי להיות תלמיד ממוצע, כל שכן גאון…
 
ילדים צריכים עידוד, חיזוק, פידבקים ומחמאות על הפעולות שלהם. והכי חשוב, טונות של אהבה. רק כך אפשר להצליח במשימה הכי חשובה – חינוך הילדים. כי הילד של היום הוא האיש של מחר, והילד הזה הוא כל אחד מאיתנו, ומי לא רוצה להרגיש אהוב? מי לא רוצה לממש את עצמו על הצד הטוב ביותר? לא נראה לי שמישהו יהיה מוכן להרים אצבע ולומר 'אני'.