או שתאכל, או ש…
למה הורים מכריחים את הילדים לאכול דברים שהם לא אוהבים רק בגלל שזה בריא? אי אפשר לגדול בלי כרוב ניצנים בכל ארוחה? לרבקה לוי יש את התשובה המוחצת.
כשהייתי קטנה הכריחו אותי לאכול כל מיני דברים מגעילים. כך, מזווית ראיה של ילדה קטנה. לפעמים היה שם בצלחת כרוב ניצנים שעבר שליקה רותחת, אבל התקרר אחרי שבהיתי בו שעה שלמה וניסיתי להבין איך לכל הרוחות מתחילים בכלל לאכול את הדבר הזה. כל התחבולות, הטריקים והשטיקים לא עזרו לי. לא אכלתי? זה חיכה לי לארוחה הבאה, או לבוקר, אחרי לילה שלם במקרר, קר ומגעיל עוד יותר.
באחת הפעמים שביקרנו אצל חברים של ההורים שלי, המארחת הגישה לנו את העוגה הכי מגעילה שאכלתי אי פעם – עוגת ויקטוריה (עוגת חצי ספוג כזאת). פתחתי את העיניים הכי גדול שיכולתי והסתכלתי על אמא שלי בתקווה שתבין אותי, שתשחרר אותי מלאכול את העוגה שחנקה אותי עם כל ביס שלקחתי ממנה.
אבל המבט של אמא אמר לי הכל: תאכלי את העוגה או שנתחשבן בבית. ועם דמעות בעיניים ובלב כבד אכלתי את הספוג חסר הטעם הזה כמו אדם שעומד מול כיתת יורים…
עד ימינו אנו אני לא מסוגלת לראות, כל שכן לאכול, כרוב ניצנים או עוגת ויקטוריה. ומי בכלל יכול להאשים אותי? לא שהייתי ילדה מפונקת באוכל או משהו כזה, אכלתי כמעט הכל בשמחה, פרט ל'מכובדים' היוצאים מן הכלל: כרוב ניצים, עוגת ויקטוריה, סרדינים וכבד מטוגן. פשוט לא יכולתי לסבול את הטעם או המרקם, את העור והעצמות, ובעצם כל דבר! שהזכיר אותם. זה היה קשה.
אז שאלת השאלות היא, למה המבוגרים בחיי, בדרך כלל ההורים, המשיכו להכין את הדברים האלה והכריחו אותי לאכול אותם? למה, בכל פעם שלא יכולתי לגעת בכרוב ניצנים קיבלתי הרצאה על כל הרעבים ביבשת אפריקה, או בהודו, ש"היו שמחים לקבל את האוכל שאת מעקמת עליו את האף שלך"?
(בשביל הפרוטוקול, אתם צריכים להיות מורעבים כמו זאבים שלא אכלו כמה ימים טובים כדי לאכול את הכרוב ניצנים הזה שקיבלתי, זה שחיכה לילה שלם במקרר גם לארוחת בוקר. וגם אז, אני לא מבטיחה לכם שתתפתו לאכול אותו…)
במשך שנים, מאז היותי ילדה קטנה שהוכרחה לאכול מאכלים ששנאתי, המשכתי בעצמי עם אותה הטעות והגישה האיומה של להכריח את הילדים לאכול את מה שהם שונאים – ולחשוב שזה בעצם חינוך טוב. לבושתי הבלתי נסבלת והגדולה הכרחתי את הבנות שלי לאכול דברים 'בריאים' שהן ממש לא סבלו. למה? כי א. לדעתי הן יותר מדי מפונקות. ב. זה בהחלט היה טוב ובריא בשבילן. ג. כי זה מה שהכנתי לארוחת ערב ולא עלה בדעתי להכין משהו אחר.
אבל לא מזמן הבנתי עד כמה זה נורא, למרות שזו איזו מסורה שהורים רבים אוחזים בה כאילו ירדה אלינו עם התורה באותו מעמד מפורסם בהר סיני.
אז למה זה לא טוב, אתם בודאי שואלים? כי זה הורס לילדים את יכולת הבחירה שלהם.
ילדים אינם 'רעים' אם הם לא אוהבים משהו שלא טעים להם או לא נראה להם, או את המרכיבים שלו, מכיוון שזה משהו שאלוקים טבע בהם. אם אנחנו, ההורים האוהבים והמסורים, מכריחים אותם שוב ושוב לעשות דברים בניגוד לרצונם (כמו אוכל 'בריא' וכדומה) אנו גורמים נזק גדול לביטחון העצמי שלהם, להרגשת הייחודיות שלהם, לרגישות שלהם, ולא פחות – ליכולת שלהם לבטוח באינטואיציה ובתהליך קבלת ההחלטות שלהם. נכון, הם יכולים לעשות הרבה טעויות, אבל גם זה חלק מאוד חשוב, ואפילו קריטי, ביכולת שלהם ללמוד, לצמוח ולגדול כאנשים בריאים, כאלה שנקראים 'אנשים חיים' באמת.
וכמו כל דבר בחיים, גם נושא רגיש זה הוא כמו גשר צר מאוד. מצד אחד, אנחנו רוצים לעודד אותם לאכול דברים בריאים, כמו ירקות ולא רק ממתקים וג'אנק. ומצד שני, אנחנו צריכים לאפשר להם לתרגל את חופש הבחירה שלהם ולהתחבר למה שהם באמת חושבים על דברים מסוימים.
כל כך קל להורים לשחק את משחק הכוחות האנוכי הזה בטענה שמדובר במשהו 'חינוך טוב'. ועוד יותר קל לנו, ההורים, לספר על עצמנו (וברור שזה שקר) איך בתור ילדים זללנו סרדינים (מסכנים, בפעם החמישית החודש שהן צריכות לאכול את זה…) כי זה מכיל הרבה אומגה 3, וממש לא בגלל שאנחנו רוצים לכפות את הרצון שלנו עליהם ולגרום להם להתפתל.
אם אנחנו באמת רוצים שהילדים יקבלו אומגה 3, והרבה, מן הראוי שיחד איתם נמצא את האופציה הטובה שהם באמת אוהבים, או לפחות כזו שנסבלת. גם ניתן להם את המרווח שהם צריכים לומר לנו מה הם באמת חושבים בלי 'לסגור' עליהם, להטיח בהם, או להאשים אותם עד שהם יסכימו לעשות את מה שאנחנו רוצים.
וכאן נכנסת ההתנצלות.
אחרי שכתבתי את המאמר הזה, וחזרתי אליכם לכתוב את הפסקה הבאה, הלכתי להתנצל בפני אחת הבנות שלי.
"ילדה, אני ממש מצטערת שהכרחתי אותך לשתות את אותו מרק ירקות (אגב, מאוד בריא!) במשך כל השנים. את ממש שונאת אותו, נכון?" שאלתי, והיא הנידה בראשה בהסכמה. "מצטערת שעשיתי לך את זה. אבל מעכשיו, אכין לך את מה שאת אוהבת – סלט ישראלי וחביתה כשאנחנו נשתה מרק". היא שוב הנידה בראשה, אבל הפעם חייכה חיוך ענק ורצה לשחק בחוץ.
בעזרת השם, כן כן, זה קורה רק בעזרתו, אגיע לזה. אשתחרר מה'שבלונה ההורית' הזו שנתקעתי בה, רעיון מטורף לכל הדורות והרוחות.
ה' חשון התשע"ד
10/09/2013
ממש לא מסכים מאוד נהניתי מהקריאה. תודה על הכתבה. אבל לצערי עלי להחלוק על מה שאתה אומרת מהסיבות הבאות. למעט ממקרים בודדים שהילד ממש ממש ממש לא מסוגל לאכול אוכל מסויים, ה'מלחמה' על האוכל מחנכת את הילדים שבחיים אתה לא עושה ולא מקבל מה שבא לך. בדיוק כמו שכתבת, את מלמדת אותו שהוא לא בוחר כל דבר, יש כללים (בתורה ובחוק) שאתה אמור לעשות אותם אם בא לך או לא, אם קשה לך או לא. עבור עידוד יציריות וחיזוק בטחון עצמי אצל ילדים יש די והותר הזדמניות במשך היום.
ה' חשון התשע"ד
10/09/2013
מאוד נהניתי מהקריאה. תודה על הכתבה. אבל לצערי עלי להחלוק על מה שאתה אומרת מהסיבות הבאות. למעט ממקרים בודדים שהילד ממש ממש ממש לא מסוגל לאכול אוכל מסויים, ה'מלחמה' על האוכל מחנכת את הילדים שבחיים אתה לא עושה ולא מקבל מה שבא לך. בדיוק כמו שכתבת, את מלמדת אותו שהוא לא בוחר כל דבר, יש כללים (בתורה ובחוק) שאתה אמור לעשות אותם אם בא לך או לא, אם קשה לך או לא. עבור עידוד יציריות וחיזוק בטחון עצמי אצל ילדים יש די והותר הזדמניות במשך היום.