חוזרים ונפרדים

חודש אלול לא מחכה לי. הוא עובר מהר מדי ולא משאיר עשן מאחוריו. אני מנסה להשיג אותו, באמת שאני עושה השתדלות. אבל בינתיים, רק משתרכת מאחור בעצלתיים, נשארת יותר עם הרצון ופחות עם העשייה.
 
קדימה, שנסי מותניים, תתאמצי עוד טיפה. את רוצה לכעוס? במקום להתפרץ מיד תספרי עד עשר ואז תשאגי. את מדברת עם חברה והיא מספרת לך שבעלה מעצבן אותה? הפעם נסי לפייס אותה ותזכירי לה שחודש אלול, אל תזדהי ותנסי לנחם אותה כשתספרי על הצרות שלך עם בעלך. את מאחרת כרונית? אז רק בחודש הזה נסי להגיע בזמן, ואולי דקה או שתיים לפני. אפילו אם יאחרו לך ותאלצי לשבת עשרים דקות ולחכות, אל תרגישי תחושת החמצה.
 
את לא עושה את זה בשביל להיות יותר יעילה או בשביל מישהו אחר. את עושה את זה בשבילך. בשביל להרחיב ולמתוח את הגבולות שלך, בשביל להראות לעצמך שאת יכולה, בשביל לגדול ולהתפתח ולהיות אדם יותר מדויק, מבורר ומאוזן, ובעיקר – יותר טוב.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הדרך שלי  להתחבר
הוא  לא פחד
אימון בלי הפסקה
 
כל שנה לכבוד הימים בהם המלך  בשדה, קרוב ומורגש, כשיש לנו נגישות גדולה יותר להשתנות ולהשתפר, אני מנסה לקחת על עצמי קבלה לימים של החודש הזה ואולי לכל השנה.
 
כבר מיציתי את כל הקבלות "הקלות", כמו לברך את ברכת אשר  יצר בעמידה פעם ביום או להגיד את ברכת  המזון בקול. בשנה שעברה כבר לקחתי על עצמי קבלה יותר מסיבית ולמדתי להתפלל תפילת  עמידה. האמת היא שזה כבר היה דחוף לי ללמוד את התפילה החשובה הזו, ואכן זכיתי לקבל ממנה אור גדול כל השנה. כנראה שככל שהקבלה יותר "כבדה" כך אתה זוכה להתמלא ממנה.
 
השנה התמהמהתי עם ההחלטה.
 
אולי כדאי לקחת על עצמי להגיד "מודה אני" בבוקר עם חיוך? או עוד יותר טוב, להקדים מחשבה למעשה ודבר ראשון על הבוקר לחשוב על התודה לבורא ואז לומר אותה?
 
או שאולי כל יום לפני השינה אמצא שלושה דברים שקרו לי היום ואודה עליהם?
 
או שאנסה שעתיים ביום, בשעות קבועות, לשמור על הלשון ולא לרכל ולדבר על אנשים אחרים?
 
או שאולי אנסה לא לצרוח על הילדים, ואם צריך אז לדבר בתקיפות במקום לשאוג?
 
משום מה לא הצלחתי להתחבר באמת, מהלב, לאף אחד מהרעיונות האלה. הכל הרגיש לי בכאילו, מולבש, ולא באמת נוגע בנקודה הדחופה בה אני צריכה לטפל.
 
ואז, אתמול בלילה, רגע אחד לפני שנרדמתי, מעולפת מעייפות, פתאום נחתה עלי הארה והבנתי בוודאות ובבהירות מה אני צריכה לעשות. כמו מתוך חלום, ראיתי את עצמי במהלך היום עם הילדים, מתפקדת רוב הזמן עם הטלפון ביד, מוכנה לשנייה הראשונה הפנויה שבה אבדוק הודעה, אתעדכן בפייסבוק או אעביר איזו בדיחה בוואטסאפ.
 
לומר את האמת? ממש הזדעזעתי מעצמי. אני? זאת ששאפה להתמסר לילדיה ובסוף מוצאת את עצמה מבלה כל היום בבריחה מהם לעולם וירטואלי?!?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
חוזה  שמימי
משהו חדש עומד להתחיל
דווקא כשלא הולך לך
 
וכמובן שאני יודעת שאני נוהגת ככה, וכמובן שכבר העירו לי על זה אוהבי הקרובים, וכמובן שבחרתי להתעלם מזה ולשכוח ולתרץ זאת במיליון תירוצים. הרי זה גם מכשיר עבודה שלי, ואין לי סדר יום קבוע שבו אני במשרד ובארבע מניחה את העיפרון ומתפנה לילדים. העבודה שלי דורשת להיות עם היד על הדופק, להמציא את עצמי כל הזמן… אז אני עובדת גם כשאני עם הילדים, כי אין ברירה.
 
ומה? אני לא יכולה מדי פעם לברוח קצת לחברות? לגעת בעולם המבוגרים הווירטואלי בתוך בליל הבכיות, הריבים, הרצונות וההתפנקויות של המציאות שלי עם הילדים?
 
אבל המלך  בשדה והוא לא מפקיר את ילדיו בשבי, אז משמים הראו לי סרט של עצמי, כמו הגיע צוות צילום של סופר נני והצלחתי לראות את עצמי מבחוץ, כאילו זאת לא אני אלא אמא אחרת שמתנהלת ככה.
 
מיותר לציין שקיבלתי את שוק חיי. זאת אני? ככה אני מתנהגת? כל היום עם הראש בטלפון ועושה טובה שמתייחסת לילדים?זאת הדוגמה שאני רוצה לתת לילדיי? ככה אני רוצה שהם יזכרו את אמא שלהם?
 
בבת-אחת ידעתי מה היא הקבלה שעלי לקבל השנה, ובאחת החלטתי שממחר – בכל זמן שאני נמצאת עם הילדים – אני מניחה את הטלפון בצד ולא מרימה אותו.
 
מיד נתקפתי רגליים קרות, כמו נרקומן בגמילה, להבדיל, אז עשיתי לעצמי פרצה קטנה: פעם בשעה אני יכולה לגשת ולראות אם יש הודעות או טלפונים דחופים שעלי לטפל בהם באופן מידי. זהו. לא פייסבוק, לא חדשות ולא בדיחות או קשקושים בוואטסאפ.
 
בחודש אלול הזה אני אמא שמסתכלת על הילדים שלי בעיניים, שצוחקת מההצגות שלהם, שרואה את הקפיצה החדשה והנועזת שהקטן המציא, שמשחקת איתם קלפים ומשתובבת במיטה של ההורים בדגדוגים עד שנחנקים.
 
אולי זה יהיה אפילו נחמד ואצליח ליהנות מזה ולא אצטרך לחזור לסורי אחרי הימים הנוראים.
 
אז תאחלו לי בהצלחה, כי אני  בהחלט אצטרך אותה בגמילה הזאת. שלום ולא להתראות טלפון יקר. נתראה אחרי החגים, אולי.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com