מי אתה, באמת?

חתכתי את עצמי מ'אני' הישן, ממי
שאוהבת לעשות ולגלות דברים חדשים
ואיך הם פועלים, וזה באמת כמעט
הרג אותי. רבקה לוי מגלה את ה'אני'
שלה מחדש.
 
 
את החזרה בתשובה חווינו במשפחה כשהייתי נערה בת 16. והאמת, כולנו די זרמנו עם זה. תוך חצי שנה עץ חג המולד עף מהבית, הפסקנו לאכול במסעדות לא כשרות, ולבית נכנסו הכובעים השחורים והשבת.
 
בבית הכנסת ביקרתי כל שבוע, והאמת, די אהבתי את זה. זה עשה לי טוב. אני מאוד אוהבת לקרוא לכן גם אהבתי את הספרים שהספרייה היהודית מציעה לקוראיה. אהבתי את העומק והתובנות שמצאתי בספרים האלה, את החכמה האינסופית. אהבתי להגיע לבית הכנסת כי הנשים המקסימות שהגיעו לשם לקחו אותי תחת חסותן – עודדו, תמכו וחיזקו אותי. ובעיקר, הרעיפו הרבה חום. אני חייבת להן לא מעט. אחרי הכל, היהדות שלי, בתחילת דרכה לפחות, נזקפת לזכותן.
 
מאמרים נוספים בנושא:
שלום ולא  להתראות
זה בגלל הרוח
פקק  תנועה
 
בבית עדיין שכנה לה במקומה הטלוויזיה, ראיתי סרטים, המשכתי לקרוא את הספרים הלא יהודים, ואחרי ריב לא קטן עם ההורים שלי המשכתי ללבוש את הג'ינסים האהובים שלי. ההופעה החיצונית של המשפחה שלי ומה שעשינו בשבת, ומה שאכלנו – אלה דברים שהשתנו מאוד. אבל בפנים? לא מי יודע מה. אפשר לומר שמדובר בשינוי מזערי. אף אחד לא באמת דיבר איתי על העבודה בהא הידיעה – מידות הנפש, או כל דבר שמזכיר קצת פנימיות.
 
וזה די צפוי. כי שינוי אמיתי מצריך זמן רב. הרבה יותר קל לקנות בורסלינו (כובע שחרדים חובשים) מאשר להפסיק לצעוק על אנשים…
 
בעלי הגיע ממשפחה מסורתית (אם אפשר לכנות אותה כך) אבל יותר רחוקה מזו שלי.
 
כשהתחתנו, בעלי אימץ את היהדות בלב שלם והתחיל לשמור את השבת ועוד כמה מצוות 'גדולות' שהוא הצליח לעשות. בעיר גדולה כמו לונדון, בה גרנו לפני שעלינו לישראל, זה באמת היה נחמד שיש לך קהילה, ערימה של אנשים שאפשר להתחבר אליהם, להזמין ולהסתובב איתם. נישה בה יכולת להיות אינדיבידואל ולא עוד אחד מתוך 10 מיליון האנשים שחיים בה.
 
הלכנו לסרטים ביחד במוצאי שבת, בילינו בבתי קפה ביום ראשון בבוקר, הגענו כמעט לכל אירוע או סעודת שבת שהוזמנו אליהם. גן עדן.
 
ואז עלינו לארץ ישראל, לקהילה עם מלא עולים אנגלו-סקסים, וניסינו להמשיך את גרסת החיים היהודים שהייתה לנו בלונדון – הרבה חברים ומפגשים חברתיים בעיקר בשבת, ראינו סרטים, לבשנו את הג'ינסים שלנו וחיינו תרבות לא לנו.
 
מהרבה סיבות זה ממש הצליח לנו. וכשנגמר לנו הכסף, אז זה באמת הפסיק לעבוד, כי לא היה שום מקום לאנשים כמונו, כאלה שנפגשים חזיתית עם הרצפה ונשארים בלי שקל בכיס.
 
בנקודה זו התחלנו להתקרב לחסידות ברסלב, דבר שעזר לנו בהרבה מאוד שלבים, עמוקים ומשמעותיים, אבל גם כאלה שדרשו מאיתנו לעשות כמה שינויים – להיפטר מהסרטים, הספרים הלא יהודים והג'ינסים, החלומות והשאיפות שעיצבו אותי כל חיי, עד גיל 32.
 
מאמרים נוספים בנושא:
נשמה  תקועה
לשחרר
תוסיפו  אור
 
כשנהיינו אנשים דתיים, למרות שזה קרה בכמה שלבים ונקודות בחיים שלנו, בעלי ואני איבדנו קשרים בסיסיים הקשורים לילדות שלנו. למשל, עד גיל 16 כל החברות שלי היו לא יהודיות. ניסיתי להישאר בקשר אחרי שהמשפחה התקרבה ליהדות, אבל כבר לא היה מכנה משותף בינינו. פגיעה ראשונה.
 
פגיעה מספר שתיים, הייתה אחרי שעלינו לישראל. הקשר עם אנשים מהקהילה בה חיינו בלונדון נותק.
 
פגיעה מספר שלוש – ההתקרבות לברסלב, אז גם מעט החברים שנותרו לנו התרחקו, וכמובן הקושי להתאים את עצמנו לאנגלו-סקסים שאינם חסידים, או לכאלה שמחשיבים את עצמם 'נורמאליים'.
 
ודבר נוסף שאיבדתי הוא חלק גדול מעצמי. ברגע שהתוודעתי לרצונו של הבורא וזרקתי הכל – ספרים, עיתונים ואת האלבומים של המלכה מאנגליה, איבדתי את העוגן בעזרתו קשרתי את עצמי לקרקע במעברים והשינויים שחוויתי בהמשך.
 
זה היה, ועדיין, לבד וכואב.
 
לאחרונה, בעלי נתן לי לקרוא ספר מאוד מעניין של הרב דן טיומקין – מקום שבעלי תשובה עומדים. זה ספר מדהים ואני מאוד ממליצה למי שנמצא בתהליך התשובה לקרוא אותו. הספר מסביר איך 'אנחנו', הרבדים הפנימיים שלנו, נוצרו בילדות שלנו, ועד כמה חשוב להביא את החלקים האלה של חיינו לחיים שלנו עכשיו – שומרי התורה והמצוות, ולא לחתוך אותם כאילו לא היו. וכדבריו, "…דרך האמת אשר ההליכה בה תוביל לאושר וסיפוק בעבודת ה' ובחיי היום יום, ושתוכל להתמשך לאורך זמן, אפשרית רק אם לא מתכחשים לזהות הקודמת, על ידי רציחת ה"אני" הקודם החילוני, אלא שילוב התורה והמצוות בצורה מאוזנת ונכונה באישיות…"
 
כמובן, שהמחבר לא מדבר על החלקים בהם לא אכלנו כשר או לא שמרנו שבת וכן הלאה, ממש לא. אלא, פשוט להפסיק להעמיד פנים שאנחנו רבנים חסידיים עילויים שמקבלים את השמחה שלהם מקניית זוג נעליים פעם ב-20 שנה.
 
האמת, הספר הזה החיה את הנשמה שלי, כי לאורך כל הדרך הרגשתי אשמה במשך שנים בגלל העובדה שאני כל כך גשמית, שאני צריכה בית יפה ושלהכין קוגל טוב זה לא פסגת הביטוי העצמי שלי.
 
חתכתי את עצמי מ'אני' הישן, ממי שאוהבת לעשות ולגלות דברים חדשים ואיך הם פועלים, וזה באמת כמעט הרג אותי. איבדתי משמחת החיים שלי נתחים עצומים. איבדתי את הניצוץ, את הרצון לאכול, לזוז. כן, אפילו לחיות. הפכתי לאדם רוחני חסר חיות, שעשה המון מצוות אבל לא הפסיק לרצות ולהתחנן לזמנים שמחים יותר.
 
אבל עכשיו הכל חוזר.
 
אפילו לפני שקראתי את הספר הזה אלוקים עשה איתי חסד וניער אותי בגדול, בעיקר במעבר הדירה האחרון שלנו לירושלים, אז עלו כל שאלות ה'מי אני באמת ולאן אני באמת שייכת?'.
 
נכון להיום, אני יכולה להצביע על שני דברים בצורה ודאית: הראשון, שאני רוצה להתעלות ברוחניות שלי, לעבוד את השם. והשני, שאני רוצה לשמח אותו. כן, אני רוצה לעבוד את השם עם מי שאני ובשמחה. כרגע אין לי מושג איך עושים את זה, אבל זה בהחלט יהיה הגילוי הבא. ואני חושבת שזה יהיה בקרוב מאוד. תאחלו לי בהצלחה.