רק לכבד

לכבד בן אדם, זה לא רק לכבד אותו באוכל ושתייה. זה לא רק להציע לו מיטה נוחה ומצעים יפים.

לכבד בן אדם, זה לקבל את רצונותיו גם אם הם שונים ואחרים משלי, גם אם אני חושב הפוך ממנו ורגיל לנהוג אחרת. גם אם אני יודע יותר טוב, אפילו שיש לי ניסיון בתחום.

לכבד, זה לפנות את עצמי, מחשבתי, הרגלי, ולתת מקום לשני, לעומד מולי.

לכבד, זה לא לייעץ, כשכל מה שרוצים זה רק הקשבה. לכבד, זה לתת משקל לרגשות ולתחושות של השני גם אם אני מרגיש בדיוק הפוך! כי "איזהו מכובד? המכבד את הבריות!"

הפעם אני משתפת אתכם במשהו אישי.

חוויתי, לצערנו, אובדן היריון!

התינוק שלי החמוד והיפה, נדם!

עוד לפני שנולד, עוד לפני שזכינו להריח אותו לחבק ולנשום אותו לקרבנו, אלוקים בחר אותו קרוב אליו.

הכאב עצום! אין מילים לתאר בכלל.

מאמרים נוספים בנושא:

ילד

עוד אחד וזהו?

חיה'לה

דברים שלא חווים כל יום

כן, בדיוק כשאתה זוכה לטעום בפה כפית מענגת, מיד לוקחים לך את שאר המנה!

זכינו רק לחלום על מציאות שמתקרבת!

כמעט חודש שישי. יותר מחצי הריון! החלום המתוק שלנו, התינוק שלנו שהפך מיום ליום ליותר מעשי. אפילו במחשבות ואת תכנוני היומן התאמנו לפי זמן הלידה שיבוא בשעה טובה. הרגשנו שהשמש שוב זורחת בחלון שלנו ולחלומות מתוקים אין סוף. יש להם ריח מיוחד.

גם אנחנו התמכרנו לריח הזה, לדמיון המתוק של הרחבת המשפחה עם התינוק הנוסף הזה. עם תינוק שחיכינו לו כבר, כי הילדים האחרים גדלו כבר ומעט שכחנו איך זה תינוק בבית.

לאבד תינוק, אני חושבת שזה כואב בכל שלב. סוג של אכזבה. אני יכולה רק לומר שלאבד תינוק בשלב כזה, כשהוא כבר שלם עם דמות וצורה, כשהוא יותר יש מאשר אין, כשהוא גדל בתוכי כבר שישה חודשים, חצי שנה! זה באמת כואב!

וכל כאב פיזי (כן, גם זה כלול בחבילה לצערי) מתגמד לעומת הלב שלי שמתפרק.

משהו מתוכי נתלש. חלק ממני ננגס. הלב שלנו מדמם.

בשבילי זה אובדן!

איבדתי את התינוק שלי!

זה לא משנה אם הוא נולד כבר או רק גדל בתוכי.

זה לא משנה אם החברות והמשפחה ידעו או רק אני ובעלי.

גם לא משנה לי ההגדרה אם הוא עובר או תינוק.

כי בשבילי הוא הילד שלי!

זאת נשמה שאלוקים נתן לנו.

הוא משהו ששימח אותנו מאוד, גם אם לזמן קצר כל כך.

וזה באמת זמן קצר כל כך בשביל ילד, במיוחד אם זה הילד שלך!

הכל היה ורוד ויפה, רקמנו חלומות יפים, תכננו לנצל את חופשת הפסח ולתור את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה. ב"ה יש לנו משפחה גדולה ותכננו ללון אצל האחים ברחבי הארץ. השיקול היה לנצל את הניידות עכשיו, כשהמשפחה שלנו עדיין בלי הצרכים של תינוק קטן. הכל היה מתואם – איפה נתארח, באילו מקומות נבקר, הנסיעות, הכסף שחסכנו…

לרגע אחד לא חלמנו שהמציאות תהיה שונה. לא היה לנו ספק קטן שהתוכניות שלנו עלולות להתבטל, מרוב שתכננו אותן בקפידות ובאהבה!

אבל, אלוקים תכנן עבורנו משהו שונה.

אלוקים נתן לנו ניסיון, ניסיון קשה!

אולי גם זה יעניין אתכם:

אבא, תשמור עליהם

עוד מעט השמים יתבהרו

אמא עם כתפיים רחבות

להקשיב, זאת אומנות

להקשיב, זה כל הסיפור

דרושים אנשים שיודעים להקשיב

שבוע לפני פסח. כן, שבוע לפני, כשהחלומות שלנו כבר לובשים מציאות והמזוודות יצאו אחר כבוד מהארון. כשהבגדים כבר בערימות והחפצים נארזים בשיקול דעת, כשהביטחון והשמחה כבר גרים בביתנו, אז התנפצו להם החלומות!

כרעם ביום בהיר, ולא כקלישאה.

העוגה היפה והריחנית שרק היה צריך להוציא מהתנור, נשרפה! המגדל הגבוה, קרס! הציור היפה שציירנו להנאתנו, בא מישהו וקימט לנו את הדף!

והכאב, הוא גדול. בחרנו לא לשתף בזה את המשפחה המורחבת, את הקהילה והחברים. בחרנו להתאבל בשקט, עם עצמנו. בחרנו לעכל (או לפחות לנסות) את מה שקרה ברגע, אבל ישפיע עלינו תמיד.

היו מי שחלקו על דעתנו, על בחירתנו, על רצוננו. יכול להיות שצדקו, יכול להיות שלא. אבל זה לא הזמן כרגע. והיו מי שהעזו להעיר לנו ולהביע את דעתם בקול. 'למה אתם לא מספרים? צריך לשתף בזמן שמחה וגם בזמן כאב. ואם הייתם אומרים אז היינו עוזרים. ויש הרבה אנשים שחווים את זה. ואולי עדיף שככה קרה מאשר לגדל ילד חולה. ובעז"ה יבוא לכם אחר…' ועוד משפטים כאלה ואחרים.

אין לי ספק שכולם שם עם כוונת טובות, אבל כרגע לא התאים לנו לשמוע. כרגע רצינו להתאבל. לא רצינו נחמה. רצינו ללטף את הכאב. לא יכולים לשמוע דיבורים, גם אם הם נכונים (אולי).

אז מה כל כך קשה בלכבד? למה לבני אדם קשה רק להקשיב בלי להציע פתרון? למה קשה לראות בן אדם שבוכה מכאב מבלי לבקש ממנו לחדול?!

לפעמים בחיים יש גם רגעי צער ואנחנו רוצים רק שישתתפו איתנו בהם, בין אם זה בהקשבה, בחיבוק או אפילו בכוס מים. לפעמים אנחנו פשוט לא רוצים להרגיש לבד, אבל אנחנו זקוקים למרחב וזמן. לפעמים הנחמה עוד מוקדמת, גם כשהאמונה קיימת! והיא תמיד קיימת. אבל אנחנו בני אדם, וצריכים להיות קשובים לרגשות שלנו!

אז חשבתי בשיתוף הזה לעורר את הרגישות והמודעות. עלינו לכבד את הבן אדם שבסביבתנו, את הרצונות את הבחירות את הרגשות שלו, גם אם אני חושב אחרת ומתנהג באופן שונה בסיטואציה הזו. וכבר אמרו חכמינו, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

מאחלת לכולם חיים שמחים ומאושרים, ושהקב"ה לא ינסה אף אחד מאיתנו, בשורות טובות!

* * *

טליה לוי (B.A בחינוך) מורה, מדריכת כלות מוסמכת ומקצועית. לומדת, כותבת ועוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. ניסיון רב בתחום הכתיבה. נשוטה ואמא לארבע ילדים, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com. בקרו בדף הפייסבוק שלי: טליה לוי-ברסלב ישראל