איפה מחיאות הכפיים?

כבר נושקת לשנות הארבעים, והילדה שהייתה פעם אני מסתכלת עלי קצת באכזבה. נכון שזה היה לה ברור שהיא תקים משפחה ותהיה אמא, והיא אפילו מאוד רצתה בזה, אבל היא גם חשבה שאולי היא תהיה במאית סרטים מקורית ומיוחדת, שסרטיה מוקרנים בפסטיבלים בעולם והיא צריכה לבחור לאיזה פסטיבל היא נוסעת, כי אי אפשר לעזוב את הילדים כל שני וחמישי….

או שתהיה מוסיקאית, יוצרת וזמרת, סינגסונג רייטר, ותעבוד עם מיטב המוסיקאים הכי מעניינים בארץ ואולי גם בעולם. יהיה לה קהל משלה, נישה של קהל מיוחד, אינטליגנט ומבין שאוהב את הקו שלה ונאמן לה לכל אורך הדרך. ואחר כך היא אולי תפרוץ את חומת הנישה ותתקבל בכלל הציבור, אבל בלי לשנות את הסגנון ואת הנאמנות לעצמה, רק כי הזמנים השתנו ופתאום המוסיקה שלה נהייתה קצת באופנה.

וכמובן שהיא תרוויח מספיק כדי לכלכל את ביתה, ואפילו תצליח לנווט בין הפרנסה לאומנות, הבית והילדים. תהיה לה עזרה בשוטף כמובן, מטפלת ועוזרת שגם מבשלת, רק כדי שהיא תוכל להתפנות לדברים החשובים שהיא עושה ולא להתעסק ב'זוטות מטרידות'.

ובל נשכח את הבית היפה והמטופח שרכשה, עם שתי קומות וגלריה פלוס חדר עבודה ויצירה, מרחבים גדולים וחצר שפונה לשדות. כן, זה בערך מה שהיא דמיינה הילדה ההיא. וזה בכלל לא נראה לה חלומות באספמיא, זה היה נגיש ואמיתי ועוד קצת ממש והיא כבר יכלה לאחוז בו בשתי ידיה, לגעת ולמשש את החלום שהופך למציאות…

וידוע שבדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, ובתור נערה היא באמת התחילה ללכת ולכוון את עצמה על הפלס הצהוב שטוותה. היא הלכה על מסלול הקריירה שבחרה והמזל האיר לה כשנדמה היה שהכל היה פתוח לפניה.

ובסוף, הסתדר לה בקלות עם המוסיקה, זה היה יותר נגיש ופחות בומבסטי והיא זרמה לשם בשמחה וגם הצליחה.

אבל איפשהו בדרך, פתאום, הפלס התחיל לזייף. היא לא הצליחה להישאר באמצע של הצהוב, כי לאט לאט הסתבר לה שהוא לא מדויק לה כמו שהיא שיערה בהתחלה.

מאמרים נוספים בנושא:

הם לא מעריכים אותי

תפילה של אמא

גם אתם הייתם ילדים

ילדי עץ הבמבוק

ככה אהבה אותנו אמא

שלא יגמר לעולם

אהבה של אמא

לך בתי, מאבא

אני רק השליחה

ואז, היא הייתה צריכה לצאת מהחלום ולהתחיל לבנות שביל חדש, מרוצף באבנים צהובות אותן הייתה צריכה להמציא צעד אחר צעד.

היא לא פחדה, תמיד היה לה אומץ. היא גיששה בזהירות לפני שדרכה על אבן חדשה והתקדמה בנחת. היא שמה לב שהמרוץ לחלום כבר הפסיק, אבל אחרי כמה אבנים היא הבינה שאין עוד דרך חזרה ושהיא בונה חלום חדש והייתה סקרנית לממש אותו.

שנה אחרי שנה, אבן אחרי אבן, והילדה כבר גדולה ואמא לחמישה ילדים. היא לא נראית ולא נשמעת כמו שהיא דמיינה, לא לעצמה ולא לעולם, אך זה לא אומר שהיא לא שלמה עם מי שהיא הפכה להיות. היא יודעת שלא הייתה לה ברירה אחרת. אבל הילדה ההיא שחלמה על תהילה נאלצה להישאר רק עם התפארת.

כי היום, אף אחד לא מוחא לה כפיים ואין לה קהל נאמן, גם לא פסטיבלים בחו"ל או עוזרת ואפילו לא גלריה. וכל מכונת כביסה שהיא שמה היא מטה את אוזנה לבדוק אם מישהו שם לב, אם מישהו מוקיר, מעריך, את העמל שלה במאבק בכביסה שסופה תמיד להיות בו עם היד על התחתונה. אבל היא לא מוותרת וממשיכה לנסות אפילו שהמציאות גוברת עליה ומתגרה בה, כי אולי יום אחד היא תראה את תחתית הסל, אפילו לרגע ותזכה לתשואות ה'בראבו' המיוחלות.

אבל מחיאות הכפיים לא נשמעות. לא כשהכיור סופסוף ריק מכלים ולא כשעוד ארוחת צהריים חמה מוגשת, או עוגת שמרים ריחנית יוצאת מהתנור, או כשהיא חוזרת מלהסיע את ההיא לחוג ולהחזיר את ההוא מהחבר, או כשהחליפה עוד טיטול ריחני, או סירקה עוד פעם את השערות הסבוכות עם מסרק צפוף ונגעלה מה'גן חיות' שגילתה שם. והשקט ממשיך לשרור כשהיא חובשת עוד פצע מדמם, או מנחמת בחיבוק גדול כשפצע מדמם בלב, וכשהיא פותחת שוב את גוגל כי אין לה מושג בשאלות בתנ"ך בשיעורי הבית, או כששוב צריך לבנות דגם של בית המקדש לכיתה והיא יושבת עם דבק וקופסאות גפרורים עד השעות הקטנות של הלילה.

ואפילו כשהיא חוזרת מבית היולדות עם עוד תינוק חדש, אחרי שעברה בעוז וגבורה עוד לידה מטלטלת, אפילו אז כבר לא מוחאים לה כפיים ורק ההוא מלמעלה באמת יודע.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com