אשראי לא מוגבל
מסתבר, שמהשנייה הראשונה בה אנו מתחילים לנשום את נשימתנו הראשונה, תוך בכי וצעקה, אנו למעשה צורכים באשראי, קרדיט לא מוגבל. איך זה עובד?
מי בפלוס ומי במינוס?
מסתבר, כי מהשנייה הראשונה בה אנו מתחילים לנשום את נשימתנו הראשונה, תוך בכי וצעקה, אנו למעשה צורכים באשראי, קרדיט בלתי מוגבל.
ומכיוון שערכה של נשימה אחת בלבד כבר שווה הון לא ישוער, ובה תלויים כל חיינו, הרי שאנו זוכים בכל רגע ורגע להטבות עצומות. להמחשת העניין, חשבו על ההנשמה המלאכותית – מה המחיר של כל רגע בו מפעילים את המכשירים המשוכללים הללו?
הימים עוברים, השנים חולפות, וכבר צברנו חוב גדול לאדון שהרוח שלו והנשימה באדיבותו. המונה הולך ורץ והמינוס מגיע כל יום למיליוני שקלים, דבר שאף בן אדם לא יכול לחשב ובטח לא לפרוע חוב שכזה. כל שכן, אם בכוח אותן הנשימות התחצף הצרכן לעשות בהן שימוש הנוגד את רצון הבורא, בעל ההנשמה ומשיב הרוח, אז הופך הצרכן לבעל חוב עצום, דבר שגורם עומס כבד על פנימיותו, גם אם לא יהיה מודע לסיבת הלחץ שהעומס הזה מפעיל עליו.
מי שעוצר לרגע מתוך ריצת הזמנים ומתבונן במצב הכלכלי-רוחני שלו ייתקל בשאלות הבאות: איזה חוב נצבר לו מאז שהתחיל לנשום ועד יומו האחרון? מהיכן יזכה לשמחת חיים שכה נחוצה כדי להמשיך הלאה? וכיצד יתנחם מהצרה הצרורה הזאת הנקראת מצפון מתוסכל?
עוד צעד בכיוון זה ושיתופם של עצם החובה עם המצפון הנוצר בגין האכזבה, יוצר מעין תרדמה מנטאלית שקשה להתעורר ממנה. רק על ידי הניגונים, מציאת הנקודות הטובות שחיפשנו וליקטנו בתוכנו, אספנו וחיברנו אותן יחד מתוך הבלגאן שלנו ומהן בנינו שיר מזמור לחי עולמים, הן שיעירו את רוחנו ויוציאו אותנו מחושך וצלמוות – לאור גדול!
כל אלה נמצאים כבר בתוכנו, עוד מהתקופה הברוכה שהעובר שהה במעי אימו והתענג במחזה נבואי: הפוטנציאל הנפלא העתיד להתפתח ואיזו צורה אדירה תיווצר לו כאשר יזכה לפעול בנאמנות ולהתאים את עצמו לדגם שהוא צופה בו זה עתה.
מאמרים נוספים בנושא:
אל תישארו לבד
בית הספר ללימוד אזמרה
קצת אופטימיות לא תזיק
היחיד והרבים
וברגע שיעזוב את עולם המים וייכנס לתוך עולם האוויר המזהם, יישכח ממנו החזון העילאי הזה, אבל האור לא יכבה לגמרי. זיקים נצחיים יתנוצצו לו מדי פעם, ולמרות זעירותם הם דוחים הרבה מאוד חושך. על ידי מציאתן וליקוטן של נקודות טובות נצא באמת מכף חובה וחושך, ששם שוררים יגון ודיכאון הנגרמים על ידי תדמית עצמית שלילית, צבירת חוב כבד וכדומה. כי על ידי גילוי ופריחתן של הנקודות הטובות משתחררים מכבלי המועקה, וכך מחיים את עצמנו ויוצאים מאפילה לאור.
אחד ממיליון!
אם הלכנו ברוח זו והאמנו שעל ידי איסוף נקודות אור מתוכנו, ליקוט תווים שמימיים, צלילים אדירים, ניתן לערוך סימפוניה שתוציא אותנו מכף חובה לכף זכות, אין ספק שנרצה לנסות זאת.
טוב, אבל מה יהיה אם לא אמצא אצלי שום נקודה טובה? מה אם כל כולי חייב ואין בי מתום?
אומר רבי נחמן מברסלב שאין דבר כזה!
היעדר נקודה טובה? אין דבר כזה בעולם! אין יצור שיעשה רק את הרע ואף פעם לא יגמול איזה טוב אפילו קטנטן. ולמה ככה? בגלל שכל חיות האדם נמשכת מהבורא ואם היה נפסק ממנו הטוב לגמרי, אז היה היצור הזה מת מיד בגלל העדר חיות.
לכן כל זמן שהנר דולק, כל זמן שהנשמה פועלת בתוכי, חייבת להימצא בי איזו נקודת חיות חיובית שהיא עצם ההוויה שלי. וברור שאי אפשר שנקודה זו לא תתבטא מדי פעם על ידי מחשבה, דיבור או מעשה כלשהם, כאלה שיצאו מוצלחים וטובים ולו במעט. לכן, כשנחשפת אותה הנקודה, אז תתגלה איתה אלוקות גמורה מאחר שזו וזו לא תיפרדנה לעולם. זו הסיבה שעלי לערוך מעקב הדוק עד שאגיע לנקודה זו, גם אם שתהא הקטנה שבקטנות, כי כשמדובר במהות העניין אין כל כך משמעות לכמות – הטוב, קטן כגדול, הוא פשוט אלוקי וככזה הוא גם אינסופי, עד שיהיה מיותר בכלל למדוד אותו.
כן, עד כדי כך.
ומהי הפרופורציה הנכונה של שווי הטוב כלפי הרע שמקיף אותו? אמרו חכמים: אחד למיליון! ולא בדרך גוזמה, אלא בחשבון אמת שנערך כך: על אלף מעשים שעשיתי היום ייתכן שתשע מאות תשעים ותשעה היו רעים, חסרי משמעות ותועלת, ואף מזיקים לי ולאחרים. אבל נשאר לי לפחות מעשה אחד או דיבור אחד או אפילו הרהור בעלמא הנחשבים לטוב.
אם כן, בואו נראה מקרוב מה טיבו של הטוב הזה:
אם אני מחלק את אותו מעשה לאלף חלקים, ונניח שבתוכם תשע מאות תשעים ותשעה חלקים היו לקויים, ייתכן עדיין שפעולה זו נבעה מגאווה או מפניה אחרת כגון שיקול חברתי, מאינטרס פיננסי, או משגרה רובוטית וכדומה. הרי זו שלילה כמעט מוחלטת ואני הרוס לגמרי. מאוכזב מעצמי ומוכן להרים ידיים… נמצא, שבגלל הבטה בלתי מרוצה על הטוב הקטן שלי פסלתי כמעט את הכל. 'כמעט' הכל, אבל לא ממש הכל כי חייב להיות שמתוך אלף החלקים הנפסלים נשאר לכל הפחות חלק אחד נצחי, זוהר, טהור, עצם האור.
בואו נתמקד רק בזה. בוא נשים בצד את תשע מאות תשעים ותשעת החלקים הרעים, כפי שיקרה גם ככה, מאחר ובאופן עקרוני ההבדל בין הטוב לרע הוא שהרע יתבטל בסוף והטוב יתקיים לעד. לכן עדיף בהרבה שהרי הזה יתבטל תיכף ומיד. וחוץ מזה, למה לי לסחוב כאלה חבילות?
עכשיו, ביטלנו את הרע על ידי שלא יחסנו לו שום ערך ופנינו אך ורק אל הטוב, מה שכן קיים לנצח. אותה הנקודה התמה והטהורה שבזכות הזיהוי שלה נתרבה מאוד זוהרה קמה ויוצאת מחגווי הסלע, מסתר המדרגה, קורנת, מנצחת ומזמרת.
איזה אור ואיזה יופי! גאולה פרטית ומוזיקלית, מנגינה המרפאה מכל הדיכאונות. היא ההוכחה החיה לכך שהחל להתחולל ביני לבין החלק האלוקי שבי דו שיח של ממש, דיאלוג שעשוי להמשיך לאורך ימים. כל שברתי ובגדול את תחושת הבדידות. משהו עמוק בתוכי אומר לי, "בן יקר, אתה לא לבד!"
אתם מבינים? ערימות ערימות של פסולת שבתוכן נמצא בוודאי יהלום. אז אפילו כשתתרבה כמות הפסולות – הרע, פי מיליון לעומת היהלום – הטוב, חשבון פשוט מגלה שהעסק הזה עדיין שווה. לא כדאי לוותר על המכלול וחייבים לפשפש ולחפש בערימות עוד שנמצא את היהלום, את הנקודות הטובות שבנו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור