הרודן הקטן

בוקר.

קמתם כעוסים ומבולבלים.

'אמרו לי, לקחו לי, עשו לי'… ובנוסף, אתם מרגישים ששום דבר לא הולך. הקשיים מציפים, הדמעות מציפות, אתם עייפים, רוצים רק לנוח.

רוצים לכעוס. רוצים לוותר. רוצים להעניש. רוצים לבכות.

אתם רוצים להישאר למטה, על הרצפה, ולהתלונן עוד ועוד, וכמה שרק אפשר.

ואז, הוא מתייצב מולכן, הרודן הקטן הזה שבכם. זה שתמיד מטיף לכם מפה ועד להודעה חדשה. זה שתמיד מצפה מכם להרבה כל כך.

כן, זה שלא מוותר לכם אף פעם, זה שלא מבין אתכם ואת המצוקות בהן אתם נמצאים.

גם לא את הקשיים שאתם חווה.

לא, הוא פשוט לא מרחם עליכם, היצור הקטן הזה שבתוכם. כמה קטן וצנוע, אבל מה זה רודן.

"די!" אתם שומעים אותו שוב אומר לכם. "תירגעו. תנוחו. זה בסדר. תנשמו עמוק. תחשבו, גם זה בסדר. אבל אחר כך, אתם קמים. אתם קמים ליום שלכם, לעבודה, לכל מה שאתם צריכים לעשות היום".

ואתם בעיניים מושפלות מביטים לרצפה, מרגישים קטנים כל כך ועלובים. אתם שותקת ומקשיבים. שותקים ומתקוממים, "די כבר, אין לי כוח!"

אבל הוא עקשן, נוזף בכם בלי סוף וממש לא מתכוון לוותר.

"יש! יש, בהחלט יש! צריך להמשיך הלאה!"

עכשיו אתם רואים את עצמכם, את העליבות שנתתם לה להשתלט על המחשבות שלכם, על ההתנהגות והתחושות.

מאמרים נוספים בנושא:

נעים מאוד, היצר הטוב

בוקר טוב, כאן הקדוש-ברוך-הוא

חיידקים טובים

קפה עם מלאכים

המלאך המובטל

רק מילה אחת!

הכלים שאלוקים נתן לי

בוקר לא רע, אחרי הכל

"כן" אתם אומרים בליבכם, ומקווים שהוא לא שומע, "כן, אני צריך/ה להמשיך הלאה, לעבוד… אני צריך/ה להמשיך לעבוד על עצמי. זה לא קורה ביום אחד, זה גם לא מסתיים ביום, בעצם, לא מסתיים אף פעם. תמיד יש מה לתקן…"

אבל זה לא הייאוש שמדבר מתוככם. זו השמחה שממלאת אתכם. שמחת הבנייה, שמחת העבודה.

ופתאום, אתם מוצאים את עצמכם יושבת ומכינים דרכי פעולה לעלות בסולם. אותו סולם שרציתם לזרוק כי כבר התעייפתם ממנו.

ובלי לשים לב, אתם מתכננים לעצמכם את העבודה הבאה. את העבודה שלכם על עצמכם, את התיקון הכללי שלכם.

כל שנה צריך תיקון כזה, אוברול כללי, ולפעמים זה כל חודש, ולפעמים כל יום. ולפעמים גם כל רגע. 

תיקון כללי כזה של בדיקה, הבנה, פירוק והרכבה מחודשת. בנייה והתקדמות.

והנה, בין כל המחשבות שהפציצו לכם את הראש, בלי להבחין אתם כבר עובדים על עצמכם. בלי להתכוון (או שכן?) אתם כבר מתקנים. העבודה ממש סוחפת אתכם… והופ! הנה, עליתם עוד שלב!

עכשיו אתם חזקים וגדולים יותר. אתם מרגישים טוב יותר. אתם עסוקים בעבודה עצמית על הפנים שלכם, על עצמכם ושלכם.

זהו, אתם כבר שוכחים מהצער, מהכעס והעלבונות. עכשיו אפשר לומר שאתם במקום אחר, חזקים יותר ומתקדמים. אוהבים את עצמכם. אוהבים את כולם.

ורגע, העולם פתאום נראה יפה כל כך. מופלא ויקר.

והוא, הרודן הקטן ההוא, הסתלק לו בינתיים בשקט האופייני לו והשאיר אתכם עם עצמכם, אתם כבר יכולים להיות לבד. כן, בהחלט יכולים.

ואם חלילה תיחלשו שוב, הוא אומנם לא הבטיח אבל אתם כבר יודעים – הוא יחזור.

הוא יחזור ולא ירפה עד שתקומו שוב פעם על הרגליים, שתחייכו, שתמשיכו.

למה?

כי החבר (היצר) הכי טוב שלכם!

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.