חבר או אויב?

אני מאוד אוהבת את האמרות העתיקות והמתוקות האלה שעמוסות במסר מקסים, מעין משפט קצר אבל מה זה קולע. אחת המועדפות עלי היא: "כשאנחנו לא יכולים לשלוט ברגשות שלנו, אנחנו מנסים לשלוט בהתנהגות של אחרים".

זה משהו שממש יכול להחריב בתים, ומצד שני, גם עוזר לי להבין למה אנחנו לא מהססים להנמיך עד הרצפה כל מי שרק מעז לאתגר את הסבלנות שלנו, את ההערכה העצמית והאמונה שלנו.

אני נזכרת בימיי כנערה מתבגרת, כשאחים שלי ואני רבנו או התווכחנו, אז כל אחד מאיתנו היה נשלח לחדר אחר כי אמא לא יכלה לסבול את הריבים שלנו. אני יכולה להבין כשעושים את זה לפעמים, אבל לא כל הזמן. זה עוצר את ההמולה והרעש, אבל זה אף פעם לא פותר שום דבר וגם לא מאפשר לילדים ללמוד איך ליישר הדורים ביניהם.

במשפחה שלי אף פעם לא דיברו בצורה פתוחה על נושאים שנויים במחלוקת, ובקושי ראיתי את ההורים שלי מתווכחים או מתעמתים. מטרה כוללת ועקרונית הייתה במשפחה שלי – להימנע מלהפר את מצב הרוח והשלווה של חברי הבית, בעיקר את אלה של אבא שלי. הבית בו גדלתי היה כמו להלך שדה מוקשים. אף אחד לא רצה שהראש שלו יעוף מהמקום מפצצת ביקורת משתקת.

כמתבגרת צעירה, לרוב נסוגתי לאחור כשהרגשתי נפגעת ממישהו מבני הבית, ולקח לי זמן רב ללמוד איך לדבר דרך הפגיעה.

חיי נישואין הם הדרך המוצלחת ללמוד איך עושים את זה.

בתחילת חיינו כזוג, ציפיתי מבעלי שיקרא את המחשבות שלי ויבין את שפת הגוף שלי. לא עשה לי טוב, בלשון המעטה, להסביר לי איך אני מרגישה.

את הכעס נהגתי להראות לו על ידי הטחת כלים או כשהפגנתי קרירות. אבל אלוקים בחכמתו האינסופית נתן לי בעל שהוא קצת שכחן כזה, קהה ברגשותיו. בסופו של דבר המצב היה שאת הכלים גררתי למטבח, כלומר לכיור, ועד לשם כבר הפכתי לכדור שלג לפני שהוא אפילו חשב לשאול אותי אם "הכל בסדר?", בפי כבר הייתה שגורה התשובה מלאת העצבים, "וכן, אני בסדר!…"

מאמרים נוספים בנושא:

חברים אוהבים

שפת האהבה

זוגיות מעל הטבע

הנסיכה ואיש המערות

שניים זה ביחד
זוג טוב עושה שיעורי בית
לומדים לאהוב

כאן בונים גן עדן
למה התאהבנו? שאלה טובה!
סוד הזוגיות המוצלחת
איך נשמור על זה?

בעלי, בהבנה המיוחדת רק לו, היה מקבל את דברי ברצינות והיה חושב שהכל באמת בסדר, וממשיך הלאה כשהוא שמח על ליבו. מהר מאוד למדתי שלא קל לעשות לו מניפולציות. ולאט מאוד למדתי שיש דרך טובה יותר לתקשר. באופן בסיסי, הייתי צריכה לאיית לו, לומר לו, "להתוודות" בפניו שהרגשתי נטושה, מוזנחת, מודאגת או עצבנית, דבר שהיה בדיוק ההיפך מהבית בו גדלתי.

להודות בצורה מילולית ברגש כלשהו, הרגיש לי מבוכה ובושה לא קטנה. העמדתי פנים שאני אישה עם תדמית הקשוחה והחזקה, כי מכל מה שעברתי בבית בנקודה הזו אני בהחלט יכולה לטפוח לעצמי על השכם ולומר, 'חבר'ה, עומדת מולכם השורדת בהא הידיעה'.

לקח לי זמן רב לבטוח בבעלי. הייתי צריכה לאמוד בתוכי הכל ולהרגיש רצויה. ידעתי שבעלי אוהב אותי, כי הבהרתי את עצמי כבר בפגישות הראשונות. אבל ברגע שנישאנו, הספקות החלו לכרסם. כי אם הוא אוהב אותי, למה הוא לא מבין את החוקים שלי בענייני זוגיות תקינה?

הצורך להסביר את עצמי בפניו הכריח אותי לבחון את דפוסי התגובות שלי. התחלתי לראות איך בקלות אני נפגעת, ובגלל זה את איך שהוא עומד להביך אותי. התהלכתי בבית ומחוצה לו עם כוויות רגשיות. אם הוא לא ענה לציפיות שלי – של איך בעל צריך להתנהג, נעלבתי ממנו קשות והרגשתי שהוא לא מכבד אותי. הפכתי כל דבר למשהו טעון ומעצבן, חשבתי שמדובר ברשעות או דברים שנעשים בזדון ותמיד הייתי מוכנה וערוכה להתגונן מפני חיצי הביקורת, אפילו הקטנה והקלה ביותר.

הייתי צריכה לפתח עור של פיל, כי הקב"ה בחכמתו האינסופית נתן לי בעל שקצת חסר את מחלקת הטקט. הוא נוטה להיות קצת בוטה, קהה רגשית, פוטר כל דבר בהינף יד, כזה שיורה מהפה. הוא אף פעם לא למד איך ללכת על קצות האצבעות לידי, הוא אף פעם לא הבחין בקליפת הביצה שהייתה מפוזרת על הרצפה.

הפכתי לפחות מתגוננות, והבנתי שאין שום קשר לרשעות וזדוניות בשאלות שהוא שאל אותי. הוא פשוט התעניין בי וניסה לפתח שיחה. אולי הוא היה צריך יותר אינפורמציה, אבל אף פעם לא הרגשתי כמו בחדר חקירות ושהוא איזה סוכן של הק.ג.ב.

הוא היה החבר שלי.

זה מצריך זמן לבנות אמון בין בני הזוג. לוקח זמן באמת להרגיש שאתם באותו צד. ואם נפגעתם מאנשים בעבר איתם בניתם אמון, זה יהיה קשה עוד יותר. נסו לחקוק בראש שלכם שבן/בת הזוג הוא/היא לא האויב שלכם.

בן/בת הזוג נבחר על ידי הקב"ה כמו חליפה שהחייט תופר לכם במיוחד, בול במידה, לכל מה שאתם צריכים. הוא זה שיעזור לכם לנתח את תפישות העולם שלכם, והוא זה שיחזיר אתכם לפרופורציות.

אל תאבדו את ההזדמנות לפתח מציאות חדשה ויפה.

אל תחנקו ותרמסו את בן/בת הזוג שלכם. אלא, עבדו על המידות שלכם עד שתזכו לחיי הנישואין שתמיד חלמתם שיהיו לכם.