לגונן או לשחרר?

סוף סוף אפשר לנשום לרווחה! הילדים חזרו למסגרות, ישתבח שמו לעד.

בדיעבד, אפשר לומר שזה לא היה כזה נורא, ואולי אפילו די מהנה להיות כולם ביחד. זה כמובן לא סותר את תחושת התשישות שאני חשה, וגם לא את כל הרעש שעדיין מהדהד לי בראש. היו כמה רגעים שממש הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את כל כמות האינפורמציה שמגיעה אלי באותו זמן.

"לא לדבר עם אמא! אמא לא יכולה לחשוב בחופש הגדול!", הייתי אומרת לילדים. הרגשתי שאיבדתי את יכולת הריכוז המופלאה שבדרך כלל אני מתרברבת בה, ואת מקומה תפסה עיסה לא ברורה במוח. שמעתי כל מיני קולות מסביב לגבי התחושות שעולות בנו בתקופה הזאת. יש מי שאמרה שכדאי לצחוק על כך כי זו דרך נהדרת להתמודד. אחרת אמרה שזה כבר נהיה נורמה להתלונן על הילדים בתקופה הזאת ושזה ממש לא מצחיק, ואפילו גובל בחוסר טעם, כי איזו זכות יש לנו להתלונן על הדבר היקר לנו מכל? ויש כאלו שממש פעלו בנושא בפועל בכוונה לקצר את התקופה הזו במעט – למען ההורים העובדים ולמען הילדים שכבר משתעממים (בעיקר בשבועיים האחרונים).

התקופה שחלפה גרמה לי לתהיות אחרות מכל מה ששמעתי. אולי הן נבעו מתוך הצורך להישאר עם חמישה ילדים בבית בגילאים שונים ולנסות לספק את הרצונות של כולם. אולי מתוך העובדה שנאלצתי לעשות חישוב מסלול מחדש לגבי המסגרות החינוכיות של ילדיי, ולוותר על עקרונות שנראו לי חשובים בעבר לטובת צרכים חדשים שנולדו עם התבגרותם.

כשנולד לנו תינוק לראשונה נולדת אתו גם אמא. האימהות משנה את האישה, לפחות כך הרגשתי במקרה שלי. כשהפכתי להיות אמא פן האחריות שבי גדל והתעצם ואתו הצורך לגונן על ילדיי. לעומתו התכווץ קצת הצד של השטותניקיות והילדותיות, או במילים אחרות – הפכתי לאדם בוגר, לאישה, לאמא.

מאמרים נוספים בנושא:

כבר לא ילדה

ילדים מושלמים

זה מתחיל בדוגמה אישית

פירות האמונה

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

החלום של כל אמא, ואחות טיפת חלב

פאזל החינוך

לפטר את נני הדיגיטאלית

פילטרים בחינוך הילדים

תפילה של אמא

הצורך לגונן ולשמור על הילדים הוא טבעי. הוא ברירת מחדל בתוך מכלול ההורות. הוא טבוע בנו חזק באופן אינסטינקטיבי והישרדותי – כדי לשמור על היצור חסר האונים שהופקד בידינו. כאשר התינוק גדל מעט, עדיין, אנו אמונים על השמירה עליו, והמנגנון הזה ממשיך לפעול גם כשהילד גדל וכבר רוכש מיומנויות עצמאיות. אפילו בגיל שמונה, כשהילד כבר תלמיד כיתה ב' עדיין אי אפשר לסמוך עליו שיחצה את הכביש לבדו. כך המנגנון המגונן ממשיך לפעול ולפמפם בעוצמה בליבה של האם. אבל מה קורה כשהילד מתקרב לגיל מצוות? מה קורה כשהילד כבר לא ממש ילד יותר? האם המנגנון הזה מפסיק לעבוד? מה קורה כשהילד בן שלושים ויש לו חום גבוה, או משבר במערכת היחסים? האם גם שם יש מקום למנגנון המגונן שלנו לפרוש כנפיו על צאצאינו?

אין לי ילדים נשואים עדיין, אבל ילדים הנושקים לגיל ההתבגרות כבר צצים פה כפטריות אחרי הגשם. ואני שואלת את עצמי, ואת בוראי – מדוע המנגנון הדפנסיבי הזה שנטעת בי כל כך עמוק וחזק, כמעט כמו אינסטינקט הנשימה, מדוע הוא לא קטן עד כדי נעלם ככל שהילד גדל? מדוע אני עדיין אוחזת כל כך חזק בתחושה שאני חייבת להגן עליהם מהעולם, בעוד הם מייחלים כבר להשתחרר ולא רוצים יותר את הגנתי? איך עובד הפרדוקס הזה? אך בעיקר, למה הוא גורם לי כל כך הרבה דאגות וסבל?

הרי אתה בראת אותי אמא מגוננת, ועכשיו זה בא בעוכרי ואני אוחזת חזק גם כשהספינה טובעת ומבקשת להיפטר מהקפטן שלה. אני חושבת שאני מוכרחה להגן עליהם מהעולם, וכשהם מבקשים להשתחרר אני חרדה, מאוכזבת ומרגישה מרומה. מהי עבודת המידות שעלי לעשות? כמה לשחרר וכמה לשמור? באיזה גיל אפשר להתחיל לשחרר אותם וכמה? ואיך מגיעים למצב שלא סובלים מזה? במילים אחרות, האם אני אמורה רק להיות שם בשבילם כשהם מבקשים וצריכים אותי, או שמא עלי להתערב בהחלטות חינוכיות – כלומר לאסור ולתת מגבלות על פי דעתי (ולאו דווקא על פי הנורמה החברתית)?

האמת? אין לי תשובות או אפילו מושג קלוש איך להיות הורה לילד מתבגר. נדמה לי שמאוד קשה לחנך את הדור הזה – דור מלא בעזות וחוצפה, דור דורש שיש לו הכל ואף פעם לא מספיק לו, דור שכל המידע בעולם זמין לו בהינף אצבע – דור עיקבא דמשיחא.

אני ממשיכה לגשש באפילה. צעד אחרי צעד ובזהירות, מתפללת שלא אטעה או אקלקל. אך בעיקר, מתפללת לשמוע את עצם הבורא ולשחרר אליו את חינוכם. כי האמת היא, שאם אני רוצה שהילדים יהיו שמורים אני יכולה לסמוך רק על מלך העולם שיהיה אמון על כך, ולקוות שבכל דרך בה הם יבחרו ללכת אקבל את בחירתם באהבה והשלמה.

"עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן!"

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com