לבנות את בית המקדש

אנו נמצאים בשיאם של ימי האבל על חורבן בית מקדשנו, ומבואר בחז”ל שהאבֵלוּת היא זו שמתקנת ובונה את בית המקדש. אך ניתן להבחין בקלות שקשה מאוד לבני דורנו לחוש ולהשתתף באבֵלוּת על החורבן, זה רחוק מאוד מן המוח והלב של רובנו. אנו קוראים על גדולי ישראל בדורות הקודמים שהיו בוכים מאין הפוגות ואילו אנו לצערנו לא מרגישים כלום, הלב אטום.

אחת הטענות שנשמעות בדורנו היא, “מה רוצים ממני, שאני אתאבל על בית שנחרב לפני אלפיים שנה?! יש לי כל כך הרבה צרות, כל כך הרבה מה לבכות על עצמי, כל כך הרבה בעיות וחסרונות! בית המקדש זו הבעיה שלי עכשיו?!? על זה עלי לבכות? אני צריך מי שיבכה עלי…”

אבל דווקא אנחנו, שמרגישים היטב את כל הצרות האישיות שלנו – צריכים לבכות על החורבן משום שהן רק תוצאה מהחורבן הכללי. חורבן בית המקדש אינו אירוע היסטורי ששייך לעבר, אלא השורש של כל החורבנות ושל כל הצרות וההסתרות. כשאנו בוכים על החורבן אנו בוכים על כל הצרות של כל הדורות ועל כל הצרות הפרטיות שלנו.

ומה ההסבר לכך? חז”ל אומרים שכל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו (ברכות לג.), כי עיקר בית המקדש זה לא העצים והאבנים, אלא מה שהוא מסמל: את הדעת, האמונה והחיבור לבורא עולם, את הרגשת השכינה, הניקיון מכל חטא ופגם. את כל זה איבדנו ומהאובדן הזה נמשכות עלינו כל הבעיות הכלליות והפרטיות. וכאשר אנו מתאבלים על החורבן אנו מקשרים את כל הצרות האישיות שלנו לחסרון הדעת ומתגעגעים ומצפים לחזור ולהשלים את הדעת ואת האמונה, שזהו הפתרון האמיתי, היחידי והשורשי לכל צרותינו.

לא בוכים על עצים ואבנים, אלא על הצרות הפרטיות והכלליות של עם ישראל ועל כך שנחרבה הדעת…

ונבאר זאת הלכה למעשה: האריז”ל אומר ששריפת בית המקדש מסמלת את שריפת המוחין (השכל הפנימי) של התפילה, כמו שכתוב: “כי ביתי בית תפילה ייקרא”. איבדנו את היכולת להתחבר לבורא עולם כראוי באמצעות עבודת התפילה הכוללת: שיחה אישית ובקשה, חשבון נפש ותשובה, הודאות, שירות ותשבחות. כאשר יהודי חי את עבודת התפילה – יש לו פתרון לכל צרה ובעיה, הוא יכול להשיג כל דבר וממש לחיות בגן עדן. אבל כאשר עבודת התפילה חֲרֵבָה אצלו, אז הוא באמת בצרה כי אין רפואה למכתו, הוא סובל מאוד ואין קץ לצערו.

אם כך, כל הצרות הן לא הבעיה אלא רק התוצאה, ואילו הגורם לכל הבעיות הוא חסרון הדעת שהוא חורבן בית המקדש. האבלוּת על החורבן שייכת דווקא לאלה שמרגישים היטב את צרותיהם האישיות – כי בית המקדש הוא הדעת, שהיא התרופה לכל הבעיות, ועל ידי האבֵלוּת אנו מתקנים ובונים מחדש את הדעת כמו שאומר רבי נחמן מברסלב, שהמילה ‘קינות’ היא אותיות ‘תיקון’.

על פי זה, עבודת האבלות היא לבכות על צרותינו האישיות שכולן נובעות מחסרון הדעת. אם הייתה לנו דעת, אז: א. לא היינו מגיעים לאן שהגענו, ב. לא היינו מרגישים שום צער, ג. היה לנו כלי לטפל בכל בעיה ולהתקרב לקב”ה מתוך כל בעיה.

עושים סדר בבלאגן

עכשיו ארחיב כיצד הכלי השלם של התפילה הוא הפתרון האמיתי והשורשי לכל בעיה.

ראשית, צריכים לעשות קצת סדר. ידוע שהתכלית של כל הצער והייסורים היא לעורר את האדם לעשות תשובה, וזו האמונה הפשוט. אני אומר שוב ושוב שההודיה על הייסורים ממתיקה את כל הדינים, וגם זו אמונה פשוטה, שאין רע בעולם וכל מה שעושה הקב”ה זה רק טוב וחסד. אבל לכאורה עבודת ההודיה סותרת את עבודת התשובה, האם אלה שתי עבודות שונות או שישנו קשר ביניהן?

כדי שהדברים יהיו ברורים, נקדים ונענה על פי דברי הרבי מקאמרנא בשם הבעש”ט (כתם אופיר על מגילת אסתר פ”ח): בורא עולם רוצה רק להשפיע ולהיטיב, והטובה האמתית היא קרבת השם. כאשר השם רואה יהודי שסר מדרכו יש לו צער מהצער של היהודי, ומכך שהיהודי רחוק מהעונג האמיתי שהוא להתענג על השם, וה’ רוצה לקרבו בחזרה אל דרך האמת שהיא הדרך אל האושר האמיתי, לכן ה’ מביא על האדם ייסורים. נמצא שיש בייסורים חסד גדול מאוד וטובה גדולה מאוד, שהיא הכַּפָּרָה על העוונות וגם ההתעוררות שמעורר את האדם לחזור בתשובה לשוב למסלול. אלא שזה נקרא ‘חסד באִתְכַּסְיָא’ – חסד נסתר ומכוסה.

אם היהודי יודע לזהות את החסד המכוסה, הוא הופך את החסד המכוסה ל’חסד באִתְגַלְיָא’, חסד פשוט ונגלה. ובמה זה תלוי? באמונה שלמה וגדולה שהשם יתברך אוהב אותו ועושה הכול לטובתו. אם האמונה הזאת חסרה – האדם לא יכול לזהות את החסד הנסתר והוא לא יכול לקבל את מתנת ההתקרבות לבורא, וממילא בתשובה ובתפילה שלו לא מספיק כוח לעורר ולקרב אותו, לכן הצרה תישאר צרה ואולי רק תפחת מעט, ובוודאי לא תתהפך מרע לטוב.

אבל כאשר הוא מתחזק באמונה שלמה ומודה לבורא על הצרה – מתוך אמונה וידיעה ברורה שהקב”ה אוהב אותו ובייסורים הללו ישנה מתנה גדולה וחסד עצום – אז הוא הופך את הצרה לחסד גלוי ומבטל אותה לגמרי! הרע מתהפך לטוב, וגם אז הוא מקבל את החסד ומתקרב לבורא עולם באמת.

אם כך, עבודת התשובה והכפרה ועבודת ההודאה על הצרה – הן שני צדדים של אותה מטבע. רק על ידי ההודאה על הצרה וההכרה הברורה שיש כאן חסד השם ניתן לעשות תשובה שלמה, ואילו כאשר האמונה חסרה – האדם לא מרגיש שהקב”ה אוהב אותו ואין לו את הכוח לקבל את החסד הגדול שטמון בייסורים, שהוא חסד התשובה והכפרה. לכן כל המרכיבים של עבודת התפילה קשורים ותלויים זה בזה וכולם נובעים מן האמונה השלמה.

אמנם בית המקדש נשרף, כלומר שנחרבה הדעת ונשרפו המוחין של התפילה, אבל בכל דור ודור בורא עולם שולח צדיקים שיש להם דעת שלמה, המלמדים את עם ישראל את עבודת התפילה השלמה, וזו הגאולה ובניין בית המקדש שבכל דור ודור, כמו שאנו אומרים בתפילה: “ומביא גואל לבני בניהם” – ‘מביא’ בלשון הווה.

עבודת התפילה השלמה היא שבח והודיה, תשובה ובקשה. בלי שבח והודיה לא ניתן להגיע לא לתשובה ולא לבקשה אמיתית. וכך מובא בזוהר הקדוש פרשת ויחי (רמג: רמד.) שרבי חזקיה שאל את רבי יוסי: ‘למדנו בתורה שבעל פה שלעולם צריך אדם לסדר את שבחיו של הקדוש ברוך הוא לפני שיתפלל. השאלה שלי היא מה הדין באדם שנמצא בצרה, בצער גדול, והוא מאוד טרוד. קשה לו מאוד עכשיו לשבח את בורא עולם בלב שלם, אבל הוא צריך ישועה, הוא חייב להתפלל אליו שיציל אותו מהצרה – מה דינו? האם יתפלל כך בלי לשבח את השם, או שישבח אותו כמו שהוא יכול אף על פי שליבו אינו שלם ומוחו טרוד?’

ענה לו רבי יוסי: ‘אף על פי שאינך יכול לכוון את ליבך אתה חייב לשבח את הבורא. נכון שאתה טרוד ושהלב שלך לא ברשותך וגם המוח שלך לא במקום, אבל למה אתה רוצה לגרוע בגלל זה מהשבח של הקדוש ברוך הוא?!’

בית המקדש שלי כבר נבנה!

זו תשובה חזקה מאוד בה רואים, שקודם כל ההודאה לבורא היא חלק בלתי נפרד מהתפילה והיא קודמת לתפילה בכל מצב. וזו הלכה, לא המלצה. וכראיה מביא רבי יוסי את הפסוק: “תפילה לדוד: שמעה ה’ צדק, הקשיבה רינתי, האזינה תפילתי בלא שפתי מרמה”. קודם כל ‘שמעה ה’ צדק’ – קודם כול אומרים לבורא עולם שהוא צדיק ועושה הכל בצדק – ‘אתה צדיק על כל הבא עלי, אין טעויות, הכל מאתך והכול לטובה לקרב אותי, כי אתה חפץ צדק ורוצה לזַכּוֹת את ישראל. ה’ חפץ למען צִדְקוֹ’. רק אחרי שאתה מְצַדֵק את הבורא ויודע שהוא צדיק – רק אז אתה יכול להתפלל מתוך אמונה שהוא עושה אתך את הטוב ביותר ורוצה להושיע אותך. ואז אפשר לבקש: “הקשיבה רינתי, האזינה תפילתי”.

ומי שלא עושה כן, אומר הזוהר שעליו נאמר: “גם כי תרבו תפילה אינני שומע” – אם אדם אומר תפילות ובקשות ותחינות, לפני שמקדים שבחו של מקום הקב”ה לא מקבל את תפילותיו!

בלי השבח וההודיה – שהם ההכרה שבורא עולם עושה הכל לטובה – כל בקשה וכל תפילה הן כאילו אומרים לו ח”ו: “ריבונו של עולם, אתה אינך מתנהג כראוי איתי, תעשה תשובה ותחזור להנהיג אותי כראוי…” אבל על ידי ה’צֶדֶק’ שהוא השבח לבורא גם מתוך תוקף הצרות, מבינים שהוא צדיק ורק אני הוא זה שצריך לחזור בתשובה לטובתי, ועל ידי זה אזכה להתקרב אליו ולפתור באמת אל כל הבעיות שלי מהשורש.

ואדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו!

הגאולה של כל אחד ואחת מאיתנו נמצאת כאן ממש והיא זמינה לכולנו. למרות החורבן הגדול, הדעת של התפילה הכוללת הודיה תשובה ובקשה – כבר נמצאת בעולם, היא מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יכול לעשות זאת ולהיגאל. וכל מי שעדיין עובר צרות וייסורים בחיים עליו להבין שכל זה נובע מהריחוק שלו מהמוחין של התפילה, שזו מהות חורבן בית המקדש. ועל ידי שיבכה ויתאבל בורא עולם ישים לו ‘פאר תחת אפר’, כלומר ‘מוחין’ חדשים (כמבואר בליקוטי מוהר”ן, ח”ב סז), עד שיוכל לומר על עצמו שבית המקדש שלו כבר נבנה! כי אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו.