אל תענה אמן! זאת לא ברכה, זה מציאות!

כשאמרתי את המילים “אַל תענה אמן” ליהודי שאמר “אמן” בהתהלבות, הוא היה די המום: “למה לא? הרי בירכת אותי, למה לא לענות אמן?”

אכן, כשאתה מברך יהודי “שה’ ישלח לך זיווג הגון”, “שתזכה לבן זכר” – התגובה האוטומטית היא לומר ‘אמן’, כלומר ‘כן יהי רצון’, וצריכים לענות אמן. במקרה הזה, אמרתי לאותו יהודי “ה’ יעשה לך רק טוב” – והוא ענה אמן. הבנתי שהוא מתכוון לומר ‘כן יהי רצון’, ולכן אמרתי לו: אַל תגיד את זה. זה לא מתאים.

ומדוע? כי “ה’ יעשה לך רק טוב” – זו לא ברכה, זו לא תפילה, אלא זו מציאות! אם אני אומר לך “תראה, הנה שולחן, הנה כיסא” – האם אתה אומר ‘אמן כן יהי רצון’? ברור שלא, זה לא שייך, אתה יכול לומר “אמת”, זה נכון; כי זו לא תפילה, זו אמת פשוטה.

וזה מה שאמרתי לאותו יהודי: “אַל תענה אמן”, כשאני אומר “ה’ יעשה לי רק טוב ועוד יותר טוב” – זו לא תפילה, זה לא יִחוּל, ולא בקשה, אלא זו מציאות. כי כמו שאתה אוהב את הבנים שלך ורוצה שיהיה להם רק טוב, כך אהבת ה’ אותנו היא מציאות קיימת. העובדה שאנחנו הבנים של ה’ תמיד ובכל מצב, וה’ אוהב אותנו תמיד ובכל מצב – זו מציאות קבועה עמוקה אמתית ובלתי משתנה. זו המציאות הכי בסיסית ויסודית בעולם הזה!

אהבת עולם

כל העולם הזה יכול להשתנות, חוקי הטבע יכולים להשתנות, הים יכול להיקרע, וההרים יכולים להשתטח, האש יכולה לדור בכפיפה אחת עם מים וקרח ועוד – אבל אהבת ה’ לעם ישראל לא תשתנה לעולם ובשום מצב, גם כשאנחנו בשיא השיאים וגם כשאנחנו בשפל המדרגה!

אחרי שה’ נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם, מבשרת לנו הפטרת הנחמה של השבת: “כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'” כלומר, שאהבת ה’ לעם ישראל חזקה אפילו יותר משבועתו לא להביא מבול לעולם.

כמו שמסביר המלבי”ם: “כי לא לבד שקשה עלי לכלות אותך כמו שקשה עלי לכלות כלל העולם, כי גם אם יצויר שההרים ימושו ושאמחה כל היקום אשר על פני האדמה, ושאבטל שבועת המבול, מכל מקום חסדי מאיתך לא ימוש… כי כן ברית השלום הזה אינו נסמך על זכות ישראל, רק על חסדי ה’… כי החסד הוא דבר תמידי אחר שאינו תלוי במעשה העם וצדקתם אינו משתנה גם כן בהשתנות מעשיהם, ובהכרח גם ברית שלומי הנסמך על חסדים האלה לא תמוט”.

החידוש של עם ישראל

וזה סוד האמונה היהודית והפנימיות של האמונה ושל כל עבודת ה’. כי עם ישראל לא מאמין רק במציאות ה’, ובגדלותו ושה’ יתברך הוא כול יכול וא-ל גדול ונורא – זה פשוט וברור, אבל יש לנו קומה נוספת ומיוחדת: אנחנו מאמינים שה’ אוהב אותנו! זו האמונה שלנו! “ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה’ אלוקינו בכל קָראינו אליו”.

אהבת ה’ זו המדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה’, כפי שנראה, אבל אי אפשר להגיע לאהבת ה’ אם לא מאמינים שה’ אוהב אותנו! במערכת שבה ישנו אלוקים אדיר ונורא ומטיל אימה

– הנברא יכול לעבוד את הבורא בכל הכוח ולקיים את רצונו כדי להינצל מן העונש וכדי לזכות לשכר ולהטבה, אבל לא שייך לאהוב את הבורא. זו עבודה מיראה. אבל אם מאמינים באמונה שלימה שהבורא האדיר גם אוהב אותנו כאהבת אב לבנו – רק אז אפשר לאהוב את ה’ יתברך בכל הלב והנפש.

על אהבת ה’ כותב הרמב”ם והמילים שלו כל כך מתוקות ויסודיות שהבאנו אותן בשלימותן להנאתכם:

“אַל יֹאמַר אָדָם הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּחָכְמָתָהּ כְּדֵי שֶׁאֲקַבֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאֶפְרשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה מֵהֶן כְּדֵי שֶׁאֶנָּצֵל מִן הַקְּלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּרֵת מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא – אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת ה’ עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה וְאֵינָהּ מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְלֹא מַעֲלַת הַחֲכָמִים. וְאֵין עוֹבְדִים ה’ עַל דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ וְהַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן לַעֲבֹד מִיִּרְאָה עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה”.

ולעומת זאת כותב הרמב”ם בסעיף הבא: “הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם וְלֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּגְלָלָהּ. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְהִיא הַמַּעֲלָה שֶׁצִּוָּנוּ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹקֶיךָ’. וּבִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה’ אַהֲבָה הָרְאוּיָה, מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה”.

גילוי האהבה הגדול

והפרשה שלנו מזכירה לנו את זה שוב: “ולא אבה ה’ אלוקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה’ אלוקיך לך את הקללה לברכה” למה? “כי אהבך ה’ אלוקיך”.

ולכאורה למה המילים “כי אהבך” לא כתובות לא על קריעת ים סוף, ולא על המכות, וזה לא כתוב על שום טובה ונס שה’ עשה איתנו. מדוע? כי בכל הניסים רואים שה’ כול יכול, ושולט בטבע, ומשדד מערכות, והוא גדול גיבור ונורא, אבל לא רואים את האהבה המיוחדת לעם ישראל; ודווקא בסיפור של בלעם מתגלה אהבת ה’ לעם ישראל בכל עוצמתה!

כי המלחמה של בלעם בעם ישראל הייתה מלחמה רוחנית עצומה, הוא רצה להראות שעם ישראל הוא עם ככל העמים, וה’ לא אוהב ולא חפץ בהם, ורצה לחפש בהם את כל הפגמים והמומים, והוא רצה להשתמש בחוקים הרוחניים הטבועים בבריאה כדי לכלות את עם ישראל חלילה.

והתורה והנביאים חוזרים ומזכירים לנו כמה פעמים איזה חסד עצום עשה איתנו ה’ יתברך בכך שהפר את עצת בלעם. ומה כל כך חשוב בזה?

כי בכך ה’ מגלה שהוא לא מוכן שבלעם אפילו ידבר רע על ישראל, ולכן ה’ יתברך שם בפיו ברכות, כדי להראות לכל העמים שהנביא של כל הגויים ושונא ישראל הגדול ביותר רק מברך ומשבח ורואה רק טוב בעם ישראל ומספר לכל העמים כמה ה’ אוהב את עם ישראל כי “לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם”.

ההכנה הראויה

והברכות האלה כל כך עצומות ומשמעותיות עד שביקשו חכמים לקבוע את הפרשה הזאת בקריאת שמע! מה הקשר לקריאת שמע? בדיוק מה שאמרנו:

בגלל שהלב של קריאת שמע היא מצוות: “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”, ובגלל שכדי לאהוב את ה’ באמת, צריכים לזכור היטב כמה ה’ אוהב אותנו, וזה בדיוק מה שמתגלה בפרשת בלק ובלעם: “כי אהבך ה’ אלוקיך” – לכן רצו חכמים לקבוע זאת בקריאת שמע.

חכמים מהסיבות שלהם לא קבעו זאת לבסוף, אבל כתחליף הם קבעו לנו לומר בשם ומלכות לפני קריאת שמע: “אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת… ברוך אתה ה’ אוהב עמו ישראל” ומתוך כך לקבל עלינו עול מלכות שמים ואהבת ה’.

יהיה לנו רק טוב! הרב שלום ארוש במסר מתוק מדבש: