אמרתי תודה ונושעתי – חלק א’ : עמדו במבחן וזכו כפליים
כִּי זֹאת צְרִיכִים לָדַעַת, מִי שֶׁחָסֵר לוֹ זִוּוּג, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָיוֹת, בַּרְפוּאָה, בְּפַרְנָסָה, וּבְעָצָם כָּל אֶחָד – צָרִיךְ לְפַנּוֹת לְעַצְמוֹ חֲצִי שָׁעָה לְפָחוֹת בְּכָל יוֹם וְלוֹמַר תּוֹדָה עַל מָה שֶׁחָסֵר לוֹ, לְהוֹדוֹת מִכָּל הַלֵּב. וְלָקַחַת מַחְבָּרוֹת, לִרְשׁם תּוֹדוֹת וְלָבוֹא לְסַפַּר נִסִים וְנִפְלָאוֹת. כָּךְ תִּהְיֶה הַגְּאלָּה.
זוּג אֶחָד שֶׁמְּקֹרָבִים אֵלַי, הַבַּעַל אֶבְרֵךְ אֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִתּוֹ וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַסִּפּוּר מִפִּיוּ. לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה הוּא יָדַע שְׁהוּא לֹא יוּכַל לְהָבִיא יְלָדִים, וּמִשּׁוּם מָה הִסְתִּיר זֹאת מֵהַכַּלָּה. זָה אָמְנָם לֹא בְּסֵדֶר, אֲבָל הַפַּחַד שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יִתְחַתֵּן גְּרָם לּוֹ לְהִתְנַהֵג כָּךְ גַּם הַכַּלָּה יָדְעָה לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה שֶׁתִּהְיֶה לָהּ בְּעָיָה לַהֲרוֹת, וּמִסִּבּוֹת דּוֹמוֹת הֶחְלִיטָה לְהַסְתִּיר אֶת הַבְּעָיָה. אֲבָל ה’ יִתְבָּרֵךְ מְזַוֵּג זִוּוּגִים, וּבְהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית שִׁדֵּךְ בֵּין שְׁנֵיהֶם וְהֵם הִתְחַתְּנוּ.
לְאַחַר הַחֲתֻנָּה כְּבָר אִי אָפְשָׁר הָיָה לְהַסְתִּיר, וְהֵם סִפְרוּ אֶחָד לַשֵּׁנִי אֶת הָאֱמֶת. הֵם בָּאוּ אֵלַי וְאָמְרוּ לִי שֶׁלָּרוֹפְאִים אֵין שׁוּם פִּתְרוֹן בִּשְׁבִילָם. כָּל הָרוֹפְאִים שֶׁהֵם פָּגְשׁוּ אָמְרוּ לָהֶם שַׁלֹּא יִהְיוּ לָהֶם יְלָדִים. וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהֶם לוֹמַר תּוֹדָה. הַסְבַּרְתִּי לָהֶם, שַׁה’ רָאָה שֶׁהֵם לֹא יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לַשְּׁלֵמוּת שֶׁלָּהֶם, רַק עִם כָּזֶה חִסָּרוֹן. אָמַרְתִּי לָהֶם: “בְּכָל יוֹם שֶׁתֹּאמְרוּ חֲצִי שְׁעָהּ תּוֹדָה, גַּם תַּחְזִיקוּ בַּאֲמוּנָה וְגַם תִּהְיוּ שְׂמֵחִים בְּחֶלְקְכֶם. הַתּוֹדָה תָּגֵן עֲלֵיכֶם מַעֲצְבוּת, מִדִּכָּאוֹן וּמִכְּפִירוֹת וּמִכָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת שֶׁכְּאִלּוּ ה’ יִתְבָּרַךְ לֹא בְּסֵדֶר אִתְּכֶם, חָלִילָה”.
בְּנֵי הַזֹּוּג יָדְעוּ שַׁכְּבָר לֹא יִהְיוּ לָהֶם יְלָדִים. וְעַל כֵּן הֵבִינוּ שֶׁאֵין לָהֶם בְּרֵרָה אֶלָּא לְהִתְבַּטֵּל לִרְצוֹן ה’, לָכֵן הָיָה לָהֶם קַל לְהִתְבַּטֵּל, וְהֵם בֶּאֱמֶת אָמְרוּ תּוֹדָה בְּשִׂמְחָה וְהִתְבַּטְּלוּ לָה’. בְּכָל יוֹם הָיוּ אוֹמְרִים לָה’: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה בְּרָאתָ אוֹתָנוּ כָּכָה, עִם הַבְּעָיוֹת הָאֵלֶּה, עִם הַחִסָּרוֹן הַזֶּה, זֶּה הַתִּקּוּן שָׁלָנוּ. כָּכָה אַתָּה רוֹצֶה, וַאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים אֶת רְצוֹנְךָ וּמִתְבַּטְּלִים אֵלֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם. תּוֹדָה לְךָ שֶׁזֶּה מָה שֶׁנִּגְזַר עָלֵינוּ. תֵּן לָנוּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁזֶּה מָה שֶׁיָּבִיא אוֹתָנוּ לְתַכְלִיתֵנוּ וְלִשְׁלֵמוּתֵנוּ. אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים מָה יִהְיֶה אִתָּנוּ, אֲבָל לְפָחוֹת אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בֶּאֱמוּנָה”. הַזּוּג הַזֶּה זָכָה לְהַגִּיעַ לִנְקְדַּת הָאֱמֶת שֶׁל הַהוֹדָאָה – הַבְּטוּל לִרְצוֹן ה’ שֶׁכָּל מָה שֶׁהוּא גּוֹזֵר זֶה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.
הֵם שָׂמְחוּ בְּחֶלְקָם כִּי הֵם הָאֱמִינוּ שֶׁהַחְסָרוֹן הַזֶּה הוּא לְטוֹבָתָם, וְאָמְרוּ תּוֹדָה לָה’ עַל הַחֹלִי שֶׁהָיָה לָהֶם. וְזוֹ הָיְתָה הַסְּבָּה שֶׁבִּגְלָלָהּ שָׁלַח לָהֶם ה’ אֶת הַחְסָרוֹן, שֶׁיַּגִּיעוּ לָאֱמוּנָה שֶׁכָּל מָה שֶׁהוּא עָשָׂה אִתָּם זֶה לְטוֹבָתָם, וְלָכֵן, בְּרָגֵעַ שֶׁהִגִּיעוּ לְאָמוּנָה הַזֹּאת, ה’ רִפֵּא אוֹתָם. וּבָרוּךְ ה’, הַיּוֹם יֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי יְלָדִים!
”זֶה הַשַּׁעַר לַה’ צִדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אוֹדֵךְ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה”, מֵהַפָּסוּק הַזֶּה אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים כִּי מִי שֶׁהוֹלֵךְ עִם הַתּוֹדָה נִקְרָא צַדִּיק, מִי שֶׁהוֹלֵךְ עִם הַתּוֹדָה נִפְתָּחִים לוֹ כָּל הַשְּׁעָרִים. הַתּוֹדָה זָה הַשַּׁעַר שֶׁל כָּל הַיְּשׁוּעוֹת.
צְרִיכִים לְהַדְגִּישׁ אֶת הַחוֹבָה שֶׁבְּזֶה. כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה שֶׁלּוֹמְדִים עַל נוֹשֵׁא הַהוֹדָאָה וְלֹא מְבִינִים עַד כַּמָּה זֶהוּ יְסוֹד לְכָל הַחַיִּים, וְחוֹשְׁבִים שָׁזוֹ רַק מַעֲלָה טוֹבָה, מִדָּה טוֹבָה, דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְכַד’. אֲבָל לֹא כֵן הוּא! הַהוֹדָאָה הִיא הַחוֹבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הָאָדָם כְּדֵי שַׁיִּהְיֶה לוֹ קֶשֶׁר אֲמִתִּי עַם הֲבוֹרֵא. פָּשׁוּט חַיָּבִים לְהִתְבּוֹנֵן בְּכָל יוֹם בַּטּוֹבוֹת שָׁה’ עוֹשֶׂה עִמְּךָ וְחַיָּבִים לוֹמַר שִׁירָה, לָשִׁיר שִׁירִים לָה’ עַל חֲסָדָיו, שֶׁזֶּה מָה שֶׁכָּתוּב בְּנִשְׁמַת כָּל חַי’, שָׁזוֹ חוֹבַת כָּל הַיְּצוּרִים… לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדָּר, וּלְנַצֵּחַ, וְכוּ’.
לֹא מִדְבָּר רַק בְּהַמְלָצָה, אֶלָּא מְדֻבָּר בַּהֲלָכָה מְחַיֶּבֶת, כְּמוֹ הִלֲכוֹת תְּפִלָּה הִלְכוֹת שַׁבָּת, וְהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּכְפִי שַׁמְּחַיָּב זֹאת הַ’שֻׁלְחָן עָרוּךְ’ (או”ח רל, ה): “לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: כָּל מָה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא, לְטָב עָבִיד”, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּעוֹלָם – תָּמִיד – יִהְיֶה הָאָדָם רָגִיל לוֹמַר שֶׁכָּל מָה שֶׁהָ’ עוֹשֶׂה, לְטוֹבָה הוּא עוֹשֶׂהָ. וְכָךְ גַּם פּוֹסֵק הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, הָרַמְבָּ”ם, (בְּסִיּוּם הִלְכוֹת בְּרָכוֹת) “כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא, וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים; וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל הֶעָבָר, וְיוֹדָה וִישַׁבַּח כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבָּה לְהוֹדוֹת אֶת הַשֵּׁם וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח”.
וּבְשֻׁלְחָן עָרוּךְ (או”ח רֶכֶב, ג): “חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בְּדַעַת שְׁלֵמָה וּבְנָפֶשׁ חֲפֵצָה, כְּדֶרֶךְ שַׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, כִּי הָרָעָה לְעוֹבְדֵי ה’ הוּא שִׂמְחָתָם וְטוֹבָתָם, כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה מָה שֶׁגָּזַר עָלָיו ה’, נִמְצָא שֶׁבְּקַבָּלַת רָעָה זוֹ עוֹבֵד הוּא אֶת ה’ שֶׁהוּא שִׂמְחָה לוֹ”.
הרב שלום ארוש באמונה ובתודה:
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור