שמחה היא שורש המצוות

רבינו הקדוש מביא (ליקו”מ ח”ב כ”ה) כי “ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל והינו לקבע לו על – כל-פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו”.

ובאמת מי שזכה למעלה זו, ראוי שיעשה שעה של הודאה על עצם זה שזכה לעשות שעה התבודדות באותו יום, כי לענין זה יש הרבה מניעות הדעת, וליצר הרע יש הרבה תחבולות איך להפריד את האדם מפעולה חשובה זו.

אך לפעמים יש מי שאינו מרגיש חשק ורצון למעלה נשגבה זו, וגם הוא אומר הרי כל תפילותיי הם רק על דברי חולין, ולכן אין בתפילתי שום ענין, ומזה היצר הרע מחלישו שאפילו בתפילות אלו הוא כבר מתרשל, תמצא שאותו אדם כבר אין לו כמעט שום קשר עם הבורא, ומחפש עצה כיצד להתרומם ולהתחזק שוב מחדש ולהתחיל לעלות על המסילה העולה בית קל’.

אך זאת עלינו לדעת שרבינו מאוד דיבר ממעלת מצוות השמחה, עד שאמר “מצוה גדולה להיות בשמחה” שהרי כל המצוות השורש שלהם היא מדת השמחה.

נמצא שאם אדם רואה חלישות באיזה שהיא מצוה או כל ענין בעבודת ה’, עליו להתחזק בעניין השמחה. ומהי מדת השמחה החסרה לאדם שמונעת אותו מלהתחזק? זו היא השמחה בעצמך, פירושו של דבר שתראה את הטוב שזכית כעת בהווה.

ולכן העידו חז”ל על ישראל שהם מלאים מצוות כרימון על מנת לחזק את האדם בשעה שהוא חושב על עצמו כמה ריק אני ממצוות, על כך באו חז”ל ומלמדים אותך שבעצם אתה מלא רק היצר מראה לך את החלק הריק.

ודע כי השמחה מורה על מדת הענווה של האדם שהרי המתגאה לעולם לא יחפוץ בחיזוקם של חז”ל שהוא מלא מצוות כרימון ומתוך כך שוב הוא יימנע מהשמחה, וכן מי שכבר זכה בעשיית המצווה לעולם לא ישמח בה’ כי יתלה זאת בזכות עצמו.

ונמצא חיזוק לזה מפרשתנו עד כמה חשובה לפניו השמחה וההודאה, מזה שאברהם שלח את אליעזר להביא לו את רבקה לאשה וב”ה אליעזר מצא את מבוקשו והוא מסביר ללבן ומשפחתה של רבקה את הניסים שקפצה לו הדרך ואיך ה’ שמע את תפילתו וכו’, והתורה מאריכה מאוד בסיפור הדברים של אליעור ללבן.

ותמהו חז”ל במדרש לשם מה התורה חוזרת לנו על סיפורו של אליעזר ומה בא ללמדנו? ועונים חז”ל: “יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים”, ויש להתבונן בתשובה זו של חז”ל והרי סוף כל סוף עדיין זה רק שיחה של אליעזר ללבן?

אלא, התשובה היא פשוטה שהתורה מאריכה בזה ללמדך שאליעזר היה מלא שמחה והודאה לה’ והיה מחפש להודיע ולשבח את ה’, וזה הפירוש יפה שיחתן של עבדי אבות שכולה הייתה למטרה אחת של הודאה לה’ יותר מתורתן של בנים שאנו לומדים אבל לא משבחים את ה’ יתברך מספיק על שהבדלנו מן הטועים.

כי אם לאדם היה ידיעה ברורה שאין לו מעצמו כלום היה מהלל ומשבח את ה’ כמו אליעזר שהבין שהכל זה ה’, וכל עוד שזה לא קורא סימן שאנו עדיין נגועים ב”כוחי ועוצם ידי’

נמצאת למד שחיזוק השיחה עם ה’ היא ע”י נקודות טובות שהאדם רואה בעצמו ומודה עליהם וכל מה שהוא מתרשל בעשיית שעה התבודדות זה מחמת שיש לו חוסר שמחה בעצמו.

וגם אם באמת בקשותיו הם חולין היינו על דברים גשמיים, אבל עליו לשמוח כי יש לו את העיקר שזה הדיבור עם ה’, וראייה לזה ממה שאמרו בגמרא (סוכה כ”א) שלמדנו משיחתו של ר”ג ופירש רש”י שיחתו לשון חולין ושמחה.

הרי אתה למד שהמצווה שיפרש שיחתו היא דווקא בשמחה, ואפילו על דברי חולין העיקר בשמחה.