ר׳ דוב בער- אדמו”ר אמצעי חב”ד זיע”א- ט’ כסלו

רבי דוב בער ב”ר שנאור זלמן זיע”א (בעל התניא האדמו”ר הזקן), היה האדמו”ר השני של חסידות חב”ד, נקרא בשם האדמו”ר האמצעי, כינוי אותו קיבל לאחר שהתמנה האדמו”ר השלישי של חסידות חב”ד, ה’צמח-צדק.

רבי דובער נולד בט’ בכסליו ה’תקל”ד בעיירה ליאזנה, אביו האדמו”ר העניק לו את השם דוב בער על שם מורו ורבו, המגיד ממעזריטש, שהיה ממלא מקומו של הבעל שם טוב.

כבר בילדותו ניכרו בו כשרונותיו ומוריו התלוננו כי הנער הקטן מרבה לשאול שאלות ודורש תשומת לב רבה יותר, מה שמפריע לתלמידים האחרים. לפיכך העלו אותו לכיתה של ילדים בוגרים ממנו, והוא החל ללמוד משנה וגמרא עוד לפני שהיה בן שבע.    

בנוסף ללימודי הגמרא, אביו קבע עמו זמן ללימוד משותף בספר הזוהר הקדוש ולימד אותו את תורת הבעל שם טוב. בהיותו בגיל שש-עשרה בלבד מינה אותו אביו ללמד את תלמידי הישיבה.    

כאשר פרצה מלחמת רוסיה-צרפת ועקב הלשנות של מתנגדי החסידות נאלץ אביו האדמו”ר הזקן לברוח יחד עם משפחתו מליאדי, וזמן קצר לאחר- מכן הוא נפטר.

כשהמלחמה הסתיימה חזרו המשפחה ובראשם רבי דב בער לליאדי, אך העיירה הייתה לעיי חרבות. הנסיך לובורמיסקי, שהיה אוהד גדול של אביו האדמו”ר, הציע לבנות את העיר מחדש. כאפשרות שניה הוא הציע לרבי להתיישב בעיירה בשם ליובאוויטש, אותה בחר רבי דובער למקום מגוריו, ועל שם עיר זו נקראת גם חסידות חב”ד בשם ליובאוויטש.      

רבי דובער המשיך את דרכו של אביו בכל מובן. הוא הפיץ את תורת אביו כשהוא מוסיף להם הרחבה ופירוש. לעתים, דברים שכתב אביו על כמה שורות, מתפרסים על עשרות דפים בספריו. הוא היה מקדיש מדי שבת וחג זמן רב לדרוש בפני החסידים רעיונות עמוקים מתורת החסידות (המכונים ‘מאמרים'( ומעלה אותם על כתב במהירות רבה.

נאמר כי כאשר הוא היה כותב את השורה האחרונה בעמוד, עוד לא יבש הדיו על השורה הראשונה. וכמו אביו, הוא לא דאג רק לרוחניותם של עם ישראל, אלא גם לצרכיהם החומריים. הייתה זו תקופה של גזירות קשות על היהודים ברוסיה.

נאסר עליהם להתיישב בעיירות מרכזיות ורק שטח מצומצם – שנקרא בשם תחום המושב – הוקצה עבורם. מכיוון שנאסר עליהם לעשות עסקים מחוץ לתחום זה, המצב הכלכלי הפך להיות בלתי נסבל. בתקופתו גם החלה גזירת הקנטוניסטים, שקבעה כי כל קהילה יהודית תצטרך להסגיר כמה מחבריה לשם שירות צבאי שנמשך 25 שנה.

השירות הצבאי נועד “לחנך מחדש” את היהודים ולגרום להם לנטוש את תורת אביהם. הדבר פגע קשות בבריאותו של הרבי וחסידיו, כמו גם חתנו וממלא מקומו, עשו רבות כדי לסייע לקהילות להתמודד עם הגזירה.

הרבה לפני העליה הראשונה, בשנת תקע”ה(1815(, שלח הרבי קבוצת חסידים אל ארץ ישראל כדי להתיישב בחברון. באותם ימים הארץ הייתה שוממה אך החסידים לא היססו ועלו לחברון, שם אף רכשו בשם הרבי בית כנסת וחלקות אדמה נוספות.

כמו אביו, גם רבי דובער “זכה” להתנגדות מצד יהודים שלא ראו בעין יפה את הפצת רעיונות החסידות שלו. מכתב שהתגלגל לידי אדם כזה, זוייף והוצג בפני השלטונות הרוסים בהאשמה שרבי דובער מתכנן מהפכה.

בשנת תקפ”ז(1826) הרבי הצטווה להופיע בבירת המחוז ויטבסק, ומסעו נערך בכבוד גדול כאשר בכל עיר וכפר דרכם עבר יצאו זקני המקום לקראתו והעניקו לו כבוד רב.

לאחר חקירה ומאסר, קיבל רבי דובער את הבשורה כי הוא חף מכל אשמה. את הבשורה הוא קיבל ביום י’ כסלו, שמני אז הפך להיות חג הגאולה בקרב חסידי ואוהדי חב”ד בכל מקום שהם.

שנה לאחר-מכן, ביום הולדתו ט’ בכסליו, הסתלק רבי דובער בשנת תקפ”ח (1827) והוא בן 54 שנה. בכך הוא חתם פרק מזהיר בהיסטוריה של תנועת חסידות חב”ד, בה רעיונות החסידות הופצו והגיעו לקהלים חדשים. את מקומו מילא חתנו, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, בעל ה”צמח צדק”. זכותו יגן עלינו אמן.