אמרתי תודה ונושעתי: חלק ט’: ילדי הדיסק

“מזל טוב! בשנה הבאה בן זכר…” אחלו לנו בחתונה, עם תקוה ותפילה לחגוג את ברית המילה. אין מה לומר, השמחה הייתה עצומה, זכינו להקים בית נאמן בישראל. בית מלא בשלום, אחווה ורעות. היה בו הכל. הכל, חוץ מתינוק. חיכינו שהוא יבוא, רצינו שהוא יבוא, התפללנו עליו. אבל הוא לא בא.

קשה לתאר לאדם שלא עבר את הניסיון הזה, את התחושה, את הריק את החסר. יום אחרי יום של שקט. והימים האלה נערמים לחדשים, ובכל חדש אכזבה מחדש. חדשים שהצטברו והפכו לשנים.

התכנסנו בתוך עצמנו, לא שתפנו אף אחד, פנינו לטפולים שהיו מאד קשים. כמעט כל שבוע מצאנו את עצמנו נוסעים לירושלים ומגיעים לכותל כדי להתפלל, לבקש ולהתחנן: “אבא שבשמים, בבקשה, תושיע אותנו”.

אחת הנסיעות לכותל הייתה בשעת לילה מאוחרת. פנינו כהרגלנו כל אחד להתפלל במקומו. אני שטחתי בפני הקב”ה את כאבי התפללתי ופניתי לצאת כשעל פני ארשת של עגמימות.

בדרך החוצה ישב לו חסיד ברסלב. החסיד הסתכל על הפנים שלי והושיט לי דיסק. לקחתי את הדיסק והסתכלתי על מה שהיה כתוב עליו – “תפסיק להתבכיין ותראה נסים”. החסיד לא בקש שום דבר, לא צדקה ולא כסף עבור הדיסק, גם לא אמר דבר.

אני לא מאלה ששומעים דיסקים בכלל, אבל כדי לא להיות כפוי טובה אמרתי לו תודה רבה, לקחתי את הדיסק, שמתי לידו כמה מטבעות והלכתי.

פגשתי את אשתי ויצאנו מהכותל. דבר הדיסק נשכח ממני, הנחתי אותו ברכב מבלי לשמע אותו. ממילא המערכת לא הייתה טובה ולא תמיד הצליחה לקרא את הדיסקים, זו הסיבה שלא ראיתי שום טעם אפילו לנסות לשמוע אותו.

שגרת ימינו המשיכה לה עד שיום אחד, באחת הנסיעות השגרתיות האזנו לרדיו שנשמע משעמם מהרגיל. חפשנו משהו לשמוע, משהו קצת לרוחניות, שידבר לנשמה. ואז ראינו אותו, את הדיסק. נסינו להכניס אותו למערכת בתקוה שנצליח לשמע אותו, ובארח פלא, הוא החל להתנגן.

… ושינה לנו את החיים.

כבר מהרגע הראשון הבנו שיש פה משהו שונה, קדוש, דברי אלוקים חיים. הדבור שבקע מהדיסק הצליח בצורה כל כך מופתית ובהירה להיכנס לשכל ולהגיון, לחדור אל תוך הנשמה. דיסק פשוט של כמה שקלים הסביר משהו שלא הובן לעמקו גם אחרי קריאת ספרים, למודים ושעורים.

שמענו את הדיסק שוב ושוב, ובכל פעם הבנו עוד משהו חדש שפספסנו בהאזנה הקודמת. נדהמנו מהסוד “הפשוט” והנסי הזה של לומר תודה ולהפסיק להתבכיין. התחלנו ליישם. אט אט הכנסנו מושגים מוכרים, אבל כאלה שלא היו שימושיים בחיי היומיום שלנו – תודה, הכרת הטוב, שירה – והפכנו אותם לחלק בלתי נפרד מחיינו. הדיסק הזה לא הפסיק להתנגן אצלנו, ובכל פעם ששמענו אותו שרנו ביחד עם הרב.

עמדנו באותה תקופה לפני סדרת טפולים נוספת, קשה גם כן, אבל הפעם זה היה שונה. הפעם היינו חדורי אמונה ומלאים בתודה והודיה לבורא עולם. את מקומם של המושגים כמו מתח וחרדה, מרירות ועגמומיות, תפס פתאום השיר המפרסם: מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה כל הדרך לטפולים.

אשתי, אישה גבורה ואמיצה עם גוף מרוסק מרב תרופות, התחילה לשיר, לחייך ולהודות לבורא עולם. נדהמתי ממידת הביטחון ונסחפתי אחריה. אחרי תשעה חדשים נולדה לנו בת יפה ומתוקה. לא יכלנו שלא לתת לה את שמה מתוך הדיסק…

את ילדנו, כך החלטנו, נלמד לומר תודה.

“…דוד מלך ישראל, שהוא הגואל, נבחר להיות משיח” אומר הרב שלום ארוש בדיסק המיוחד הזה, “למה? מה מיוחד בו? הוא כלו שירה והודאה! הוא הגיע לעניין השירה וההודאה הכי הרבה מכולם, מכל העולם, לכן הוא נבחר להיות המשיח! מה הוא מבקש מכל העולם הזה? מעם ישראל? כל מי שקורא תהלים, מה הוא קורא בתהלים? תשירו לה’! תהללו אותו! תודו לו!…”

הניסים לא פסקו. לתוך המשפחתי שלנו נוספו עוד שני ילדים מתוקים שגם בשמם ביטאנו את ההודיה וההלל לבורא עולם.

אז זהו, רק רצינו לומר תודה.

תודה לרב שלום ארוש ששנה לנו את החיים ולמה, ומלמד, אותנו “הלכות בני אדם” – מה צריך לעשות כדי להיות בן אדם באמת.

תודה לכל האנשים היקרים שעומדים לצד הרב ומאחורי המנגנון הנפלא של ההפצה. בזכותכם נושענו, בזכותכם נהיו לנו ילדים.

ותודה… האמת אנחנו לא יודעים איך להודות לבורא עולם על מה שעשה בשבילנו, אבל הכי פשוט: תודה, אבא יקר

נ.ב. הנה משהו קטן לסיום. חברה טובה של אשתי שלא ידעה על הטפולים שעשינו, אמרה לנו יום אחד: “מענין… יש אנשים שיש להם ילדי טפולים, לכם יש ילדים של דיסק…”