יש לי שיעורי בית- פרק יב

בשבוע שעבר סיפרנו על מוישי, תלמיד בכיתה ד’, שכמעט באופן קבוע הוא לא לומד למבחנים ואינו מכין שיעורי בית. ממוצע הציונים שלו על גבול השמונים וזה פיספוס.

מה הסיבה?

הבעיה של מוישי שכאשר הוא צריך להכין שיעורים, הוא מתקשה להתנתק מהמשחק, הסיבה היא: ש”אין למוישי בבית סדר יום קבוע”. כאשר מוישי מגיע הביתה לאחר הלימודים, אימו ממתינה לו בבית עם אחיו הקטנים. אביו נמצא בעבודה ומגיע רק בערב.

לכאורה, כמו כל בית רגיל. העניין הוא, שמאחר ואמו של מוישי מאוד עסוקה עם הקטנים, אין לה זמן “להתעסק” גם איתו וכך הוא בד”כ עושה מה שהוא רוצה ושום דבר אצלו לא תלוי בזמן.

הוא אוכל מתי שהוא רעב, ומשחק היכן שרוצה. בקיצור-בבית של מוישי “אין סדר וחוקים”.

בשעות הערב, כשהוא כבר כל כולו נמצא שקוע במשחק בחדרו, למטה במגרש הכדורגל, אצל החבר מהכיתה או אצל השכן החדש, פתאום נזכרת אימא לקרא למוישי ולשאול אותו אם כבר הכין שיעורים.

אך מוישי כמובן שקוע במשחק ובקושי שומע אותה ובוודאי שלא יכול להפסיק את המשחק באמצע ולבא להכין שיעורים. אז מה הוא עושה? לרוב הוא משקר ומספר שאין לו בכלל שיעורים, או שכבר עשה אותם בכיתה, או שהמורה אמר שזו עבודת רשות ואם הוא בטעות מודה שיש לו, אז הוא מבטיח לקום מוקדם ולהכין בבוקר או עם חבר בהסעה או בהפסקה לפני השיעור, בקיצור: תירוצים.

אל תדון את ילדך, עד שתגיע למקומו!

פעמים רבות אנחנו באים בתלונה לילד ובעצם זוהי הבעיה שלנו ולא שלו. לדוגמא: אנחנו מתלוננים שהילד לא מכין שיעורים ולכאורה אנו טוענים שזו “בעיה שלו”.

אבל נחשוב לרגע! תענו לי אתם הורים יקרים: “אתם באמצע שיחת טלפון חשובה, מתחת למכונת הכביסה באמצע תיקון נזילה, באמצע קיפול הכבסים, באמצע האיפור לחתונה של השכנה, או מאה התעסקויות חשובות אחרות, ובן הזוג שלכם קורא לכם, להוריד את פח האשפה, מה תהיה התגובה שלכם?… מי שענה שהוא יעזוב מיד הכול וירוץ להוריד את הפח, הוא- או שקרן או מדומיין.

מבין ההורים המנומסים התגובה תהיה- רגע, עוד מעט, אחרי שאסיים את ה,… ועוד הרבה תירוצים מתירוצים שונים. אצל הפחות מנומסים התגובה תהיה- מה אתה לא רואה שאני באמצע שיחה? את לא רואה שאני מתקן את מכונת הכביסה? מה אתה לא רואה שאני מתאפרת וכדו’

ועכשיו נחשוב! אם אנחנו לא מבצעים את המשימה מיד- כי אנחנו עסוקים, איך אנחנו יכולים לדרוש זאת מהילד??? מי קבע ששיחת טלפון, יותר חשובה ממשחק בקליקס או מרכיבה על אופניים???

לחיות עם השעון!

הדרך הקלה והנוחה ביותר היא: לחנך את הילד לחיות עם השעון. לילד שחי עם סדר יום, יש חיים יפים. הוא יודע שבשעה ארבע הוא צריך לבא ולהכין שיעורים, אחר כך הוא יכול לשחק עד שבע. ועם הזמן הוא מתרגל לחיות לפי זמנים, פשוט וקל!

אמנם ייקח לנו לפחות כמה חודשים בכדי להרגילו לחיות עם הזמן ולבצע מטלות לפי השעון, אך אחרי שהוא יתרגל לכך, יהיו לנו ולילד חיים שקטים ומסודרים.

לילד טוב מגיע פרס נובל

אם נצא מנקודת הנחה- שכאשר הילד שלנו נמצא באמצע משחק בלגו או רכיבה על אופניים ואנחנו קוראים לו שיסיים עכשיו את המשחק כדי לבא ולהכין שיעורים, הוא אמור לסרב שהרי הוא באמצע המשחק (בדיוק כפי שאנו נעשה). ונניח והוא עוזב הכל ובא להכין שיעורים – וכי לא מגיע לו על זה עידוד, מחמאהאו פרס?!

מהיכן נובעת הזכות לצעוק על ילד או ח”ו להשפיל אותו וכל שכן להרים עליו יד, כאשר הוא באמצע משחק ולא בא לבצע את הפקודה השרירותית שלנו?!

הכול נובע מכוחניות יתר שלנו כהורים שחושבים לפעמים יותר מידי על עצמנו ופחות על רצונות הילדים.

פגשתי פעם ילד בן 15 שלמד פעם בת”ת חשוב בירושלים, שלא עלינו הוריד את הכיפה ויצא לתרבות… שוחחתי איתו זמן ממושך ועיקר המסר שלו היה כך, )אני כותב את המילים שלו( “אני כבר לא דתי, כי אני שונא את ההורים שלי. כל הזמן הם חשבו שאני העבד שלהם. כל דבר בבית היה עם צעקות ומכות. כשהייתי קטן לא ידעתי שיש משהו אחר, חשבתי שכל ההורים מרביצים לילדים שלהם. אבל גדלתי ולא יכולתי לסבול את ההורים שלי, לא יכולתי לסבול את הצעקות שלהם כל הזמן. איך שהייתי מגיע הביתה ישר הייתי “בורח” החוצה העיקר לא להיות שם. כשהייתי קטן ההורים שלי שלטו עלי, הייתי ה”שפוט” שלהם. היום אני מוכיח להם מי יותר חזק. הם יכולים לבכות הרבה על הבושה שאני עושה להם. אז מה, גם אני בכיתי הרבה כשהם הרביצו לי בלי סיבה. אני נשבע לך הייתי ילד טוב והם כל הזמן התאכזרו אלי” לא היה לי מה לענות לו- הוא צדק.

לסיכום:

במידה והחלטתם, שלילד עדיין לא יהיה סדר יום קבוע, עליכם לדרוש ממנו את צהכנת השיעורים בגבול הסביר. דהיינו לא לנתק אותו מהמשחק באלימות מילולית או פיזית אלא בנחת.

אבל אם אתם באמת רוצים להועיל לכם ולילד והחלטתם לעשות לילד “סדר יום” זה הכי טוב. אמנם ייקח לכם זמן להרגילו, אבל אח”כ תהיו בטוחים שהילד יגדל מחונך, ללא בעיות, עצמאי ומסודר. וכמובן נזכור להתפלל לה’ שנצליח להתחנך ולחנך.